כי קרא הקול

חושך. דממה. בשיאו של ניווט בדד חש מעוז שוורץ חוטי תיל נכרכים ברגלו, פוצעים אותה. הכאב עז. הוא יכול להפסיק את הניווט, אבל אז יקטע את הדרך שלו אל החלום הנכסף: להיות קצין ומפקד בגולני. הוא חושק שיניים וממשיך.

הסצנה הלילית הזו תחזור על עצמה בגרסאות שונות לאורך כל שנות חייו של מעוז. הנחישות והחתירה אל היעד, גם כשהנתונים נגדו, יאפיינו אותו במסע שלו מתלמיד חרד וחסר בטחון אל תפקיד המג"ד המוביל לוחמים בקרב אל מול פני האיוב ומתאגר את המערכת לא פעם.

בכתיבה כנה וקולחת מתאר מעוז, איש חינוך וסא"ל במילואים, את המסע שעבר בשנותיו הרבות בצבא, את חויות הילדות והנעורים שעיצבו את אופיו, את הערכים שספג מהוריו - אהבת העם והמולדת, את המעבר משדה הקרב לשדה החינוכי ואת הקולות והמראות של המלחמה הזאת, שאותה עבר כמג"ד מילואים מאז שהוקפץ בשבעה באוקטובר. 

מעוז כותב מעזה ההרוסה, בין קולות הכדורים וקריאות הקרב ומביא את האמונה הגדולה בצדקת הדרך, את אחוות הלוחמים ואף את בדידותו של המפקד בשעות הכרעה. 

דרך ההתבוננות אל נפשו של הכותב מוזמן גם הקורא להתבונן פנימה, להקשיב לקולו שלו, ולפסוע בעקבותיו בשבילי החיים. זהו סיפור על התפתחות של מנהיגות וגיבוש זהות מתוך הענות לצו הפנימי. "כי קרא קול".