ככה

האפור נעלם. ראיתי בחושך להב סכין נוצץ ואת צוּרֵר זוחל אליה על הקרשים. איך הוא נפל ככה מאגרוף אחד שלי? אחזתי בסכינו שנפלה מתוך נרתיקה, דידיתי על ארבע לעברו, והנפתי את זרועי. כמה מלחים אחזו בי והרחיקו אותי ממנו. "טיפשים," צעקתי, "עזבו אותי, תנו לי להרוג אותו ודי, עד מתי נהיה אסירים על ה'ככה' שלו." צורר קם על רגליו ולתדהמתי פרץ בצחוק. זה כאב כל-כך שהתחננתי בפניו שיפסיק, שיהרוג אותי או שיזרוק לים – רק שיפסיק לצחוק. רבצתי על הסיפון, צורר חזר אל עשתונותיו. שמעתי אותו פוקד על המלחים להתארגן להפלגה.

מה הודף את צמוּק לעלות באמצע החיים לספינה הפיראטית 'ככה'? מה כופה עליו להיות נתון למרותו האכזרית של צוּרר קפיטן, להשתתף במסע ההרג והביזה, לשכוח מעצמו ואת עצמו, כמעט עד כדי מחיקה?

בנובלה הפראית הזו של דיוויד קאהן, המתרחשת בעת ובעונה אחת כאן ולא כאן, חוברים מרחביו העלומים של הים אל מרחבי הנפש. מסעו הפיראטי של צמוק על ספינת ה'ככה' היא גם מסעו הפיראטי אל נבכי הזיכרון והתודעה, המבקשים למשמע עולם שקרס מבפנים. האם יימצא לו אופק? האם יש גבול למחיר שעליו לשלם?

אחרי הממואר "73" (פרדס, 2021) שדובב את המרחב הלא-הרואי של מלחמת יום כיפור, מפליג דיוויד קאהן אל אזור אסון אחר דרך הבדיה וההמצאה. מתוך התכתבות מפוכחת עם מסורת הספרות הוא מעמיד בפנינו יצירה מקורית, סוחפת ומזרת אימה.