לאה גולדברג \ הישראליות

עַל עֲנַף עֵץ בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה יוֹשֶׁבֶת לֵאָה הַקְּטַנָּה. קַר לָהּ וְהִיא רְעֵבָה. מֵרָחוֹק הִיא שׁוֹמַעַת יְרִיּוֹת. אֲבָל הִיא שְׁקוּעָה בַּסֵּפֶר שֶׁהִיא קוֹרֵאת, וְלֹא פּוֹחֶדֶת וְלֹא עֲצוּבָה.
כְּשֶׁאֶגְדַּל אֶהְיֶה סוֹפֶרֶת, הִיא כּוֹתֶבֶת לְעַצְמָהּ בַּיּוֹמָן.
וּבֶאֱמֶת, לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג הָיְתָה לְסוֹפֶרֶת יְלָדִים אֲהוּבָה וּמְשׁוֹרֶרֶת נִפְלָאָה. קְטַנִּים וּגְדוֹלִים שָׁרוּ וְשָׁרִים עֲדַיִן עַל כּוֹבַע קְסָמִים מְקֻשָּׁט נוֹצָה, עַל הַיָּקִינְתּוֹן שֶׁפָּרַח בַּגַּן, עַל הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת וְעַל יָמִים לְבָנִים.
בְּעִבְרִית יְפֵהפִיָּה, בְּחָכְמָה וּבִרְגִישׁוּת, הִיא כָּתְבָה עַל טֶבַע וְאַהֲבָה, עַל יֹפִי וּכְאֵב וְעַל הָאָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם.



הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.