לגעת בעצב

שְׁתַלתם ניגונים

כָּל הַלַּיְלָה הָמוּ מַחֲשָׁבוֹת בְּרֹאשִׁי     

כַּר פּוֹרֵחַ הָרִים וּגְבָעוֹת

 אֲרֻכִּים וּקְצָרִים הַדְּרָכִים וְאַבָּא שֶׁלִּי

מַחֲזִיק בְּיָדִי הַקְּטַנָּה לְיַד אֵיקָלִיפְּטוּס כָּרוּת

וַאֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ   לַיְלָה טוֹב אַרְיֵה שֶׁלִּי

וְאַבָּא מַחֲרִישׁ בְּקוֹלוֹ הַשָּׁקֵט וְיָדָיו הַטּוֹבוֹת

וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מָקוֹם לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי בִּדְמָמָה

לְהַקְשִׁיב לְקוֹלָהּ הַדַּק שֶׁל אִמָּא  

נוּמִי נוּמִי יַלְדָּתִי  אַבָּא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה  הָלַךְ הָלַךְ אַבָּא

וְהַשַּׁחַר עוֹלֶה וּפָנַי עֲמוּסֵי יָמִים  וַאֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים

"לגעת בעצב" – נקודת מבט

בעת קריאת השירים בספר היפה הזה "לגעת בעצב" חשתי שהציר המרכזי בכל השערים הוא רגש החלופיות. השנים עוברות והמילים צפות בעקבותיהן כמו רודפות אחר הרגע שקפא בזמן. זה לירי ורגיש ביותר וגם מפוכּח לעילא למול ההוויה. יש איזו מקבּילה יפה ועדינה בין השנים למילים: התיארוך, הצמחייה, החלון, המבט בנוף הקרוב והרחוק יותר – זה שבחוץ, ההפרדה בינם לבינך, הלבד, השֶׁמֶשׁ החוזר בשירים בלשון זכר – כל אלה הופכים את הטון השירי של הספר הזה למדויק ואיכותי.

רן יגיל: מבקר, עורך, סופר ומו"ל

רוחה שפירא נולדה בקיבוץ גבעת השלושה (הישן). רוב חייה עד היום היא חברת קיבוץ עינת. אלמנה, אֵם לחמישה בנים, סבתא לאחר עשר נכדים ונכדות.

ספרי שירה קודמים:

אורו המריר של השחר (כרמל 2008)

הגוף כואב את ראשיתו (פרדס 2010)

השיר הוא רק תירוץ (עמדה 2013)

חדשים לַבּקרים (פרדס 2017)

.