לדובים שהיו כאן פעם

"אֲנִי אוֹסֵף כִּלְאַחַר יָד / בַּלּוּטֵי אַלּוֹן שֶׁכֻּרְסְמוּ הַלַּיְלָה. / הַנַּבְרָנִים לֹא מַכִּירִים אֶת חוֹבָם הַמֻּחְלָט / לַנְּמִיָּה שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל חוֹצָהּ אֶת הַכְּבִישׁ / וּבְפִיהָ נָחָשׁ". ספר שיריו של צוריאל אסף "לדובים שהיו כאן פעם", עומד כולו בסימן ה´אוסף´. המשורר פושט ידו ´כלאחר יד´ ואוסף אליו את מראות העולם – על חופן בעלי החיים, הטבע ונופי הארץ; ובדרך של טרנספורמציה שירית עמוקה ומרתקת, הוא מקרב אותם אליו: נדנוד של גמל שלמה הופך לתפילת בוקר, ציפור אדום חזה על ענף היא הבזק של מחזה קצרצר שלא מספיק לכתוב אפילו שתי שורות שיר, רפרוף כנפי פרפר הנו עיסוי רקמות עמוק, ושריון צב מנותץ לסלע מעורר מחשבה על אימת הצב האחוז בציפורני הדורס. הטבע בעולמו של צוריאל הוא ספר שירה פתוח. המראות, הנופים, החושים – הכול מתעטף בדוק של מטאפוריקה: ההר שומט ראשו בתרדמת חטף, הנרקיסים מיישרים פנים בגאווה והרוח נמלאת צרידות. אולם צוריאל אינו מסתפק בכך. בתוך הרגישות למראות הטבע מתרחשת קינה. אין זה אֵבֶל על הגבעול, החיפושית או הענן בהם הוא רואה את מלאות הקיום, אלא קינה על החיים. צוריאל מבכה את החיים בתפילה חרישית, שמגיעה לשיאה במחזור השירים על מות האח. "כי האדם כבר איננו עץ השדה" כותב צוריאל – ומזמין אותנו למסע נפלא, נדיר ביופיו, של משורר בשל, שאך במקרה זהו ספרו הראשון, על פני שדה השירה העברית.