לפסל אומה

בספרו מעורר ההשראה של אליק מישורי אירועים וחומרים היסטוריים אמתיים משמשים בערבוביה לצד מצבים מומצאים-בדיוניים. העלילה מספרת על מפגשים (שלא התקיימו) בין בּוֹרִיס שַץ, אשר הקים וניהל בירושלים את בית הספר לאמנות ואוּמנות "בצלאל", לבין מַחמוּד מוּח'תַאר, הפַּסָּל הלאומי של מצריים. הם נפגשים בשנת 1925 על סיפון אנייה המובילה אותם מאלכסנדריה למרסיי, ובהמשך, בפריז ובקהיר.

שץ ומוּח'תַאר פותחים בעמידה על השוני בין "יהדוּת" ל"עִבריוּת", לצד השוני בין "ערביוּת" ל"מצריוּת-פַּרעוֹנִית". השיחות והוויכוחים שהם מנהלים חושפים את ניסיונותיהם ליצור ביטוי חזותי-חילוני ללאומיוּת של שתי התרבויות במזרח התיכון של אותם ימים. הקרבה ביניהם הולכת ומתגבשת בשל הטרגיוּת המאפיינת את אכזבתם מיחסם העוין ומלא הבוז, הן מצד הממסדים הפוליטיים בירושלים ובקהיר והן מצד עמיתיהם למקצוע. על אף השיחות שלא התקיימו, הרי שהחלפת הרעיונות ומציאת המכנה המשותף בין שני שדות האמנות שבהם פעלו השניים אינן בדיוניות כלל – הן מהוות שיקוף למציאות האמיתית של דורם, ואולי גם של דורנו.

אליק מישורי הוא היסטוריון אמנות, מבקר וחוקר מקורות האמנות הישראלית וזיקתה למסורת היהודית ולמחשבה הציונית. מבין ספריו: Secularizing the Sacred: Aspects of Israeli Visual Culture (Brill, 2018); "מ'אפקים חדשים' ל'רוח אחרת': אמנות ישראלית 1988-1948" (2019).