לקראת הסיבוב השני

המחקרים ההיסטוריים העדכניים מציירים תמונה בהירה של התנהלות מערכת הביטחון בהנהגתם של מרדכי מקלף ומשה דיין כראשי המטה הכללי: המפקדות והדרגים הלוגיסטיים קוצצו, הוצאות על כוח אדם צומצמו, תקציבים הוסטו להתעצמות והכוח הלוחם גדל והתחזק. באותה תקופה הפכה תפיסת הביטחון להתקפית והתבטאה בתכנית רב־שנתית שהסיטה את הדגש ל״כוחות מחץ״ ובפעילות גמול שנועדה להביא את ישראל למלחמה נוספת מול מדינות ערב - הסיבוב השני. הבעיה העיקרית בתמונה קוהרנטית זו היא היותה מוטעית לחלוטין. מהמקורות הראשוניים עולה תמונה מורכבת ואף כאוטית, שלפיה היתה הדוקטרינה הצבאית התקפית עוד משנת 1949, בעוד שמדיניות הביטחון נשארה הגנתית. בן־גוריון הורה להפוך את צה״ל לצבא מודרני ועתיר טכנולוגיה, אולם התכנית הרב־שנתית שגובשה בצבא הדגישה דווקא את הגדלת מספרן של עוצבות החי״ר. צה״ל הסתיר את מגמות השינוי האמיתיות בהציגו נתונים מעוותים לממשלה ולכנסת. חלק מהקיצוצים שבהם התהדר היו על הנייר בלבד והתמצו למעשה בשינויים בדרך הצגת התקציב. אף על פי שגילה שעומדים לרשותו משאבים מצומצמים משהעריך, החמיר הצבא את המצב בהקימו מפקדות חדשות ובניסיונו להצטייד במערכות נשק מתקדמות ויקרות שלא היו בשלות לשימוש מבצעי. השקעה זו לטווח ארוך, תוך הורדת הכוננות המבצעית, נבעה מהערכה שמלחמה אינה צפויה. ההתנהלות מערערת את תוקפן של הטענות כאילו ניסה הרמטכ״ל דיין להביא למלחמה יזומה ומעלה הסברים חלופיים להיגיון שהנחה את מדיניות הביטחון הישראלית בשנות החמישים. ד״ר זאב אלרון הוא חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה״ל.