לתפוס את אלוהים

ב"לתפוס את אלהים", ממשיך ומעמיק אופיר נוריאל את המהלך העז והמורכב שעשה בספרו הראשון, "גזר דין גוף" (סדרת פגסוס, הוצאת הליקון, 2011).בשירים שעשויים כאן באורך־נשימה ארוך יותר, שהטון הווידויי־יומני־הגותי ניכר בהם, משתף אותנו אופיר בקטבים הממשיכים להרחיב את הקרע הקיומי שבו, בין מציאות הגוף הירוד בתשוקותיו ותאוותיו ומגבלותיו, כפי שאופיר חווה את עצמו, ובין שאיפת הרוח והנשמה והאדם הקורא והכותב שבו, שעשויה לחלץ אותו מתהום הגוף, אולי באמצעותה של הכתיבה עצמה.אופיר אכן מנסה "לתפוס את אלהים", בהוויה של כתיבה ומחיקה, והתנועה והשפה הפנימית של השירים מזכירים לנו פרקי־תהילים, "תורות" של רבי נחמן מברסלב או פרקים מכתיבתו הפואטית האישית של לאונרד כהן.ואכן, בשירי הספר מתכתב אופיר גם באופן מפורש עם דוד המלך, עם ר´ נחמן ועם לאונרד כהן, וגם עם דמויות יוצרות נוספות בתרבות העברית והישראלית, כמו חנוך לוין, אדם ברוך, אסי דיין, דורון נשר, אגי משעול, הרב מנחם פרומן ונוספים, שאל כתביהם ודמויותיהם הוא נמשך ומהם הוא שואב השראה לכתיבתו שלו.  "לתפוס את אלהים" הוא הספר העשירי בסדרת "חוט הכסף לשירה חדשה" מבית מַשִּׁיב הָרוּחַ.