מורה דרך לעולם הבא

אלוהים אמר: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א, כו). בימי-הביניים היו שחשבו שבמילה "צלם" הכוונה למראהו של אלוהים, ולכן הסיקו שאלוהים הוא גשמי ומראהו כמראה האדם. השוני היחיד, לדעתם, בין אלוהים ובין בני האדם הוא שאלוהים נעלה בהרבה מהאדם בחוכמה, ביכולת, ובתואר, ושגופו אינו בשר ודם אלא עשוי מחומר טהור שאינו כלה. זו לא הייתה דעתו של הרמב"ם. הוא טען שהכוונה במילה "צלם" היא למה שאריסטו התכוון אליו במילה "צורה", כלומר, לתכונה מהותית. החום הוא מהותה, הוא צורתה של האש. הנפש היא הצורה, היא מהותו של האדם, והתבונה היא החלק הנעלה ביותר של הנפש. התבונה אינה נעזרת בשום איבר מאיבריו של האדם, ופעולתה היא מחשבה טהורה שאינה תלויה בפעילות המוח. ניתן לדמותה, אבל רק לכאורה ולא למעשה, לתבונה אלוהית. כי גם תבונה אלוהית, כמובן, אינה נזקקת לשום דבר גשמי. בזכות התבונה שניתנה לאדם, ולא בגלל מראהו, נאמר בתורה שהאדם נוצר בצלם האלוהים. תכלית החיים, לדעתו של הרמב"ם, היא שהנפש, לאחר מותו של האדם, תזכה להגיע לעולם הבא. הוא האמין שלתבונה יש את היכולת להוביל את הנפש לשם. התבונה עוסקת באמיתות הכרחיות, בקיומו ומהותו של אלוהים, ולדעתו של הרמב"ם, הכרת האלוהים, בגבולות האפשריים לאדם, פותחת לפני הנפש את השער לעולם הבא. התורה מוסרת לבני האדם אמיתות על אודות האלוהים והעולם שהוא יצר. מכאן, שלימוד התורה היא פעילות שמובילה לעולם הבא. אך התורה מורה את הדרך רק למי שמבין אותה. הספר מורה הנבוכים הוא פירוש לתורה. הוא מוכיח את האמיתות הכרחיות על אודות האלוהים, אמיתות שהתורה מוסרת כעובדות מבלי להוכיח, והוא מסביר דברים שהתורה רק רומזת להם ולא אומרת אותם במפורש על אודות בריאת העולם והאופן בו אלוהים מנהל ושולט בעולם. כיוון שלדעתו של הרמב"ם הכרת האלוהים, בגבולות האפשריים לאדם, מובילה לעולם הבא, וכיוון שבמורה הנבוכים הוא הוכיח את האמיתות הנצחיות על אודות האלוהים והסביר כיצד אלוהים מנהל ושולט בעולם, ברור שהוא האמין שמורה הנבוכים הוא מורה דרך לעולם הבא.