מיהודים ארורים לאחים בכורים

"ב ־ 11 באוגוסט 1939 זומנתי ללשכה הצבאית בליבוֹרֹנוֹ ושם הודיע לי קצין: ״על־פי הצו המלכותי מיום 22 בדצמבר 1938 ,השנה ה־ 17 לעידן הפשיסטי, בני הגזע היהודי אינם רשאים לשרת בצבא איטליה. לכן אני מוסר לך את אישור השחרור המוחלט. איטליה אינה זקוקה לך״. [...] המשפט הזה נחקק בזיכרוני והדהד בו עד כדי כך שבעת שהתקבלתי למחתרת, כמה שנים לאחר מכן, חזרתי עליו לפני המפקד שלי והוספתי: ״אני באמת חושב שכעת איטליה זקוקה גם לי״.



הרב אֵֵליוֹ טוֹאָָֹף נולד בליבוֹרֹנוֹ ב־ 30 באפריל 1915 ונפטר ברומא ב־20 באפריל 2015 . בשנות מלחמת העולם השנייה, כשהיה רב צעיר, נאלץ לנדוד עם משפחתו בין מקומות מסתור באזורים כפריים של איטליה, בהם היישובים פַַבּרּיאנוֹ,ֹ אוֹרֹצָָ'נוֹ פּּיזָנָוֹ,ֹ וַלַדיקַַסטֵֵלוֹ ופוֹצֵֵֹ'טֶֶה. הוא חמק בנס ממוות בטוח מידי הנאצים יותר מפעם אחת ואף התנדב למחתרת האיטלקית. לאחר המלחמה מונה הרב טוֹאָָֹף לתפקיד הרב הראשי של רומא ונשא בו יובל שנים. מדובר בתפקיד בעל חשיבות מדינית ובין־דתית אדירה, בעל השפעה לא רק על יהודי רומא ואיטליה אלא אף על יהדות העולם ועל היחסים בין מדינת ישראל, הווטיקן ומדינות המערב. בזמן כהונתו הצליח הרב לשקם את הקהילה היהודית המקומית בעקבות השואה, נאבק בדעות קדומות והחזיר ליהדות איטליה מעמד של כבוד והכרה בעולם. ספר זה הוא האוטוביוגרפיה של הרב טוֹאָָֹף, בן שיחם של אפיפיורים ומדינאים. סיפורו המרתק מתואר בכתיבה מלאת חיים המבטאת אופטימיות, אהבת האדם וזיקה עמוקה ליהדות.