מנגד

"אני שמחה על מה שהיה ועל מה שהייתי ומה שקלטתי, כמו קרביה של מצלמה שנשמר בה סרט דהוי שריחו מתפוגג ואין אליו ערגה, אבל נעים לרפד בו את התאים המתנוונים... אני מכילה את הבדידות בטקסים קטנים ביני לביני, במיני פינוקים שמסתיימים בספר שירה מדי לילה - שירי חשיכה שאינם מרגיעים אלא מכשפים ומצמיחים כנפיים גם כשהכאב גדול מהאושר."

הטקסט האישי הזה הוא פיסת תחרה מופלאה ויפהפייה, עשויה ביד אומן, זיכרונות ומחשבות של דמות ציבורית ושל אדם פרטי ביותר. מבטה החד והאמיץ של יעל דיין מופנה אל המרחב הציבורי ואל חיי הנפש שלה, אל ההווה וגם אל העבר. בעשור השמיני לחייה, עם תום הקדנציה הציבורית שלה, היא עומדת על הגדה שמנגד - כמי שפרקים רבים מסיפור חייו כבר התרחשו.יעל דיין כותבת על החיים ועל המוות, על אהבה ותשוקה, על עלומים זוהרים וזִקנה, על שאיפות וכישלונות. היא נזכרת באביה; בימיו האחרונים של דב, בעלה; באחיה, אסי; מסכמת פרקי חיים מול אמהּ, ילדיה ונכדיה. הווה ועבר, גוף ראשון וגוף שני, האישי והציבורי, גורל ובחירה - הכול מתערבבים זה בזה, וזולגים אל מחוץ להגדרות סגורות וכובלות.