מנוול חסר לב

לא היה לו לב... אבל הוא רצה את שלה.

כל מה שהכרתי בחיי היה רק כעס ואלימות. כאב וסבל. להרוג או להיהרג.
הייתי סוכן חופשי שנקרא לבצע פעולות שלגברים חלשים יותר לא היו את הביצים לעשות. הייתי 'המתקן' של האבדוֹן – סינדיקט שעבד עבור הברטווה, הקוזה נוסטרה, הקרטל וכל ארגון פשע שעסק בהיבטים האפלים והאכזריים של האנושות.
וככל שהקפתי את עצמי בהרס ומוות לאורך זמן, כבר הספקתי לשכוח מהי תחושת החיים.

ואז ראיתי אותה. יצור שברירי שניסה להיות חזק. מבעד לעיניה זיהיתי את הזוועות שהיא חוותה. את כל הכיעור הקיים.
הייתי צריך להתרחק ממנה. כל מה שיכולתי להעניק לה היה לשאוב אותה מטה לעומק החשכה.
אבל לראשונה בחיי, הדם שבגופי זרם כמו מערבולת. כזו שהציפה צורך להגן ותחושת רכושנות כלפי אדם אחר.

וזה כאב. זה גרם לי להרגיש חי.

לינה ניסתה להסתיר עד כמה היא שבורה, אבל ההרס ואני היינו חברים ותיקים.
היא החביאה סודות שהייתי עתיד לגלות. כי לראשונה בחיי האומללים, רציתי משהו לעצמי.
רציתי לחוות את התמימות שהיא נאחזה בה.
רציתי לפצח אותה ולדרוש אותה לעצמי.
רציתי שהיא תדע שאהרוג למענה.
וזאת הפכה להיות האמת שלנו כשהעבר שלה חזר לרדוף אותה, וכשההווה שלי ניסה להרוס אותה.

הם חשבו לקחת את הדבר האחד – את הדבר היחיד שאי פעם רציתי לעצמי. הם טעו.

בגללה, המפלצת שהפכה אותי למי שאני, נסוגה וחזרה אל עמקי נשמתי השחורה.
אבל היא לא עזבה.
המפלצת לעולם לא תעזוב... אבל היא תחלוק את המרחב.
בשבילה.