מעת לעט

איך יצרו י"ל גורדון, מ"א גינצבורג, אברהם מאפו ויוצרים יהודים אחרים את הסיפורת העברית החדשה? איך אפשר להסביר את העובדה שיצחק שמי, יליד חברון שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, גנז את הסיפור היחיד שלו שעוסק בה? מה הניע את אהרן ראובני, שהגיע לארץ בשנת 1910, בגיל עשרים וארבע, לאחר ששוטט בכמה וכמה ארצות, לצאת שוב ל"מסע מחקרי", ברגל, סביב העולם? מה מחבר בין יחסו של ש"י עגנון לנשים פטאליות, כגון בלומה נאכט מ"סיפור פשוט" ושירה משירה, ליחסו לברל כצנלסון ולאלוהים? שאלות אלה וקרובות להן נידונות במאמרים הכלולים בחטיבה הראשונה של הספר, המתמקדת בסיפורת העברית שנכתבה בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. החטיבה השנייה כוללת מסות הדנות בסיפורת הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים. במסה הראשונה מתואר המהפך שהתרחש בסיפורת הישראלית בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. במסות האחרות מוצגים דיוקנאות של יוצרים ישראלים חשובים (יורם קניוק, יהושע קנז, דוד שיץ, רות אלמוג, יואל הופמן וראובן מירן) באמצעות עיון מקיף באחת או בשתיים מיצירותיהם המרכזיות.