מקום בו העור הופך עיניים

כוונה אחרונה

אַל תִּתְנַכְּרִי. תְּנִי
שָׁהוּת לַכְּאֵב לִפְצֹעַ
הַכִּירִי נָא
הֲרֵי חוֹתָמוֹ
לְמִי הַפְּתִיל הַבּוֹעֵר מַהֵר מְמָאֵן לִכְלוֹת
מנְיִ אֶת מֵתַיךְִ
אַל תִּמְנְעִי עַצְמֵךְ מִן הַטּוֹב
הסַכְּיִתִי
אֱלֹהִים הַסִּפּוּר הֲכִי קָרוֹב לְנֶחָמָה שֶׁנּוּכַל לְסַפֵּר
נֶחָמָה הִיא הַסִּפּוּר הֲכִי קָרוֹב לֶאֱלֹהִים שֶׁנּוּכַל לִשְׁמֹעַ

מקום בו העור הופך עינים, כשמו, הוא ספר ער. כל רחש התרחשות נרשמת בו, ושטחי המחיה שלו רחבים ורבים. זהו קובץ מקיף חוץ ופנים, בית וארץ, אדמה ושמים, שיריו בוקעים מתוך הוויה רגישה ופקוחה, שכל החושים נענים לה.
דמות הדוברת משוטטת בעולם ורואה. היא רואה מאד, כמעט על כורחה היא רואה. בבית, בחוץ, בעבודה, בגן השעשועים, במרחב הפרטי ביותר, וברשות הרבים הרחבה ביותר, וכל מה שבא בעיניה נעשה חומר-שירה. לעיתים זו שירה המבקשת לאחוז בפיסת הווה, לתבוע בתוכה, לפרק אותה ולהרכיב , ולעיתים היא דווקא נוצרת מתוך תנועה, אחורה וקדימה, בין זכרונות ותקוות.
כמו בספרה הראשון, גם ב"מקום בו העור הופך עינים" כותבת אבישג עמית שפירא שירה עשירה, משוכללת, בוראת מלים וצירופים מתוך היכרות אינטימית מאד עם העברית. שפת השירים סמיכה ועשירה והיא בוקעת מתוכם בתנופה, נושאת בתוכה את מה שראו העינים, את מה שספג העור.

אבישג עמית שפירא, ילידת 1986, מתגוררת בנופי פרת עם משפחתה. ספר הביכורים שלה עד אין חיק ראה אור בהוצאת פרדס ב-2020.