מקום טוב

"הוא אמר שבשלב הראשון כולנו רצים. פשוט רצים קדימה, רצים לאן שכולם רצים. פונים עם כולם לרחובות סלולים בלי לדעת למה ולאן. רצים דרך סמטת גן הילדים, משם פונים לדרך בית הספר, חוצים את פארק האוניברסיטה, עוברים בשער הנישואים, נכנסים לרחובות המסועפים של כפר הצאצאים שאותו חוצה השדרה הארוכה של הקריירה, עוברים בראש מורכן ומלא חרטות ליד אנדרטת החלומות, פונים במורד דרך הזיקנה ומסיימים בכיכר המוות. אין חלוקת גביעים בסוף ואף אחד לא מנצח. אין בזה שום דבר רע, הוא אמר. רבים וטובים רצו בדרך הזאת לפנינו. רבים וטובים ירוצו אחרינו. כנראה שיש משהו בנתיב הזה. זה לא סתם שהרוב המוחץ בוחר בו"

מה אם הטיול שאחרי הצבא, הטיול שלפני החתונה והטיול שלפני הילדים היו לוקחים אותך בדיוק לאותו המקום? מה אם המקום הזה לא היה משתנה בכלל, אבל בכל פעם היית מרגיש בו אחרת לגמרי? מה זה היה אומר עליו? מה זה היה אומר עליך?

אלי פנגס, עיתונאי ומדריך רכיבה על אופנועים, כתב פעם במגזין בלייזר על מסע למפרץ ביירון בסובארו שהפח שלה כוסה בציורים של ארבעים ואחד נוודים. "מקום טוב", ספר הביכורים של פנגס, נכתב בהשראת המסע ההוא לנקודה המזרחית ביותר ביבשת אוסטרליה.