מראת ההפתעות

"עַל מִפְתַּן בֵּיתִי הֻנְּחָה / פְּרִידָה כִּבְדַת מִשְׁקָל.", כותבת אביטל הררי בשירה "גיוס 2019" (עמ' 30). בשיר זה הפרידה היא קונקרטית: זוהי פרידה של אם מבנה המתגייס לצבא. אך חוויית הבדידות העקרונית – בין שהיא תולדה של פרידה ספציפית, כבשיר זה, ובין שאין היא תלויה בְּדבר – היא חוויית יסוד העוברת כחוט השני ברבים משירי "מראת ההפתעות". 

אותה "פרידה כבדת משקל" – וממילא גם תחושת הנטישה הבלתי-נמנעת שבאה בעקבותיה – היא שמזינה את שירתה של אביטל הררי, והיא שמגדירה את צביונה ואת ארגז הכלים הנפשי שלה. הררי מנסחת את חוויית הנטישה בקשת רחבה של מצבים שיריים ושל מטפורות. "אַתְּ וַאֲנִי דּוֹמוֹת", היא כותבת לנמענת בשיר "שתיקת הספינות" (עמ' 11). " לִשְׁתֵּינוּ הַבְּדִידוּת מֻכֶּרֶת, / הִיא הַשִּׂמְלָה שֶׁמִּמֶּנָּה אֵינֶנּוּ רוֹצוֹת לְהִפָּרֵד." אך בצד הבדידות פורשת המשוררת את יכולתה המופלאה להיאחז בחיים: במבט המתבונן בחתול המטייל על גג הבית, בשנתו החלומית של הילד או קצפו המהבהב של הים. אביטל הררי מחוננת ביכולת האהבת החיים, נכון שהיא מגלה רגישות גם לצידם האחר כפי שאמרתי לעיל.

הטריגר לתחושת הנטישה יכול להיות הזדקנותה של האם ("אִמָּא, אוּלַי תַּפְסִיקִי לְהִזְדַּקֵּן / אוּלַי תַּפְסִיקִי עִם הַמִּשְׂחָק הַזֶּה"; "הביקור", עמ' 18), הבן העוזב את הבית (מִיכָאֵל תַּחֲזֹר, / אֲנִי אוֹמֶרֶת בְּלִי קוֹל, / מִיכָאֵל תַּחֲזֹר, / כְּדֵי שֶׁאוּכַל לוֹמַר / מִיכָאֵל, מִיכָאֵל."; "נסיעה", עמ' 28), או אף מאורעות פוליטיים ואקטואליים המקוממים את הנפש. אך פרידה כבדת-משקל כזאת אינה זקוקה בהכרח למושא קונקרטי, שהרי הוויית הבדידות היא קיומית, ותחושת הנטישה היא על-זמנית וחובקת-כל. "הַבִּיטִי אֵיךְ פִּרְחֵי הַסִּגָּלוֹן נוֹטְשִׁים אֶת הָעֵץ," כותבת הררי באחד מהיפים בשירי הספר ("נטישה", עמ' 10), "רְאִי אֵיךְ הֵם נוֹפְלִים עַל הָאֲדָמָה. / רְאִי אֵיךְ גַּם הַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶשֶׁת אוֹתָנוּ לְטוֹבַת הַלַּיְלָה, / אוּלַי הִיא מְקַוָּה שֶׁנֵּדַע לִחְיוֹת גַּם בַּחשֶׁךְ. /וְהַזִּכָּרוֹן - אִם הוּא לֹא הָיָה נוֹטֵשׁ אוֹתָנוּ, / אֵיךְ הָיִינוּ יְכוֹלִים לִשְׁכֹּחַ אֶת הַנְּטִישָׁה". ובתוך חוויית הבדידות הזאת, יודעת אביטל הררי שההצלה היחידה יכולה לבוא מן החיים על מופעיהם השונים: הטבע ואהבת השירה. תפקידה של המשוררת, היא זוכרת, הוא לזכך את את פניהם השונות של החיים בכלל ופני הנטישה בפרט לכלל יופי, וכלשונה (בשיר "הר המים", עמ' 54): "לֶאֱחֹז בַּמִּלָּה לִפְנֵי שֶׁתֵּעָלֵם".