משבר אוגנדה בציונות

בשלהי המאה ה־19 וראשית ה־20, נערכו, מפעם לפעם, פוגרומים ביהודי רוסיה הצארית. הדבר יצר לחץ עצום של פליטים יהודים שחיפשו להם מקומות מקלט להגר אליהם. ב־1903 הציע שר המושבות הבריטי דאז ג´וזף צ´מברלין להרצל שטח אדמה באפריקה המזרחית, הצעה שהבשילה ל"תכנית אוגנדה", ליישוב פליטים יהודים והמליץ לשלוח לשם משלחת סקר. הרצל הביא הצעה זו בפני הקונגרס הציוני הששי (1903) וגרם למשבר קשה שהביא כמעט לפילוג התנועה הציונית.  עוד לפני שפרסם את חיבורו "מדינת היהודים" ב־1896, ולפני שכונן את ההסתדרות הציונית וכינס את הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, החל ד"ר בנימין־זאב הרצל במאמציו לשכנע את ממשלת האימפריה העות´מאנית להעניק לתנועה הציונית זיכיון (צ´רטר) להתיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הוא לא חדל ממאמציו אלה עד קץ ימיו, אך ללא הצלחה. במקביל ניסה להשיג זיכיון להתיישבות יהודית באיזור אל־עריש שבצפון חצי־האי סיני. גם כאן לא עלה הדבר בידו.    בספר זה בוחנים המחברים את פרשת "אוגנדה" על כל היבטיה, הבריטיים והציוניים