משיב רוח 86 עתב עת לשירה יהודית ישראלית
תקציר
להקשיב לקול העובר בעולם,
לדובב את הסוד
משורר תהילים במזמור י״ט כתב את הבלתי ייאמן:
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת
אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם
ההתבוננות במוכּר־לכאורה מאפשרת לנו לשמוע את הבריאה מדובבת את עצמה. כאילו השמים מספרים על עצמם, והלילה מדבר עם היום. כל זה קורה בלא קול, בלא אומר ודברים.
כמו כל משורר טוב מלמד אותנו דוד המלך אמת חשובה על נס הולדת השיר: המבט והקשב לסובב אותנו מאפשרים גילוי של סוד.
פעמים רבות אנו נשאלים: איך אפשר ללמד לכתוב שירה, מה זו “כיתת שירה“?
ובאמת אין לשאלות הללו תשובה פשוטה אחת. אבל מתוך מזמור י“ט, כמו ממזמורים רבים אחרים בתהילים, אנחנו יכולים להתחיל לסגל לעצמנו את הערוץ הזה. שירה היא דברים רבים, אבל אולי, בראש ובראשונה, שירה היא קול נסתר.
ארבעה־עשר כותבות וכותבים מכל גוני הקשת הישראלית, בני כמה דורות, התאספו ובאו למזמור י“ט שלנו, המחזור ה־19 לכיתת השירה של משיב הרוח. בראשית תשפ“ב היתה עדיין בעולם, כבדה ומעיקה, שמיכת מגפת הקורונה שהמשיכה להדאיג וגם להפיל חללים. ובמהלך השנה, בעת האביב, פרצה מלחמה מבעיתה במזרח אירופה וגם המצב בארץ היה מדמם ומתוח.
