משפט פריס

ויקטורין מראן, דוגמנית לפי שעות שגדלה בשכונת עוני, לא הצטיינה ביופי יוצא דופן ואפילו לא בגזרה נאה. פניה היו עגולים וחסרי מבע, עפעפיה כבדים, אפה קטום וגופה בשרני. ואף על פי כן נהרו אלפי פריסאים לתערוכת הסלון כדי לראות את מערומיה בציור השערורייתי של הצייר האלמוני אדואר מאנה. הצופים התפקעו מצחוק, ירקו, קיללו, וכמעט דקרו את הבד במטריותיהם. למעשה, מאנה היה זה שהוביל קבוצה קטנה של אמנים מהפכניים, שמרדו במוסכמות הקלאסיות של האקדמיה הצרפתית וניסו לעצב את החיים כמות שהם.את עשר השנים הדרמטיות ביותר בהיסטוריה של האמנות – מ-1863 שבה נחשפה ´ארוחת הבוקר´ לקהל, עד 1874, שנת התערוכה הראשונה של קבוצת האימפרסיוניסטים – מתאר רוס קינג באופן מרתק ובבקיאות מדהימה. בעשור זה התמוטטה האימפריה השנייה של נפוליאון השלישי, פרצה מלחמה בין צרפת לפרוסיה, פריס סבלה חרפת מצור ורעב, נאדאר המציא את הכדור הפורח, והעולם למד לבטא את השמות מאנה, מונה, דגא, רנואר, פיסארו, סזאן ואחרים ביראת הכבוד המגיעה להם.