מתוך הקופסה האדריכלות של בר אוריין

מרכז תל אביב, שלהי העשור הראשון של שנות האלפיים: על גדרות הפח של אתרי הבנייה ההולכים ומתרבים צצים "שלטי פרויקטים" צבעוניים ומושכי עין המציגים דימויים חזותיים כמו-אמיתיים של בניינים שטרם קמו. מה שבלט יותר מכול בשלטי הפרויקטים הללו לא היה שם של יזם כזה או אחר, אלא דווקא שמו של משרד מתכננים אחד – בר אוריין אדריכלים – שחזר והופיע כמעט בכל שלט חדש.
הנוכחות הבר-אוריינית לא עצרה בשלטים. בעקבותיהם החלו להופיע בקצב גובר גם בניינים חדשים או מחודשים של המשרד, שרבים מהם סימנו כיוונים אדריכליים שהצטיינו במקוריות לא צפויה. בשונה ממשרדי אדריכלים מבוססים רבים, הבניינים שתכננו בר אוריין היו כמעט תמיד בנייני מגורים, זירה שבעיני אדריכלים מקומיים נחשבה במשך שנים רבות כבעלת חשיבות פחותה, אם לא נחותה מכל בחינה שהיא. ההצלחה יוצאת הדופן של בר אוריין בהקשר זה היא תולדה של עקומת צמיחה מתונה אך עיקשת, של התקדמות מבניין לבניין לפי תנאיו המתפתחים והמשתנים של השוק ומתוך אתגור תמידי של עמדת ה"אין ברירה" שמאפיינת בדרך כלל את הבנייה למגורים בישראל.
קשה שלא להבחין בהשפעה הגורפת שהיתה לאדריכלות הזאת על הבנייה למגורים בתל אביב, וכפי שמתברר גם מחוץ לה. הבניינים של בר אוריין התקבלו כאמת המידה שעל פיה נמדדים בניינים חדשים, מעין שפה משותפת המאומצת כברירת מחדל בכל פרויקט חדש. חשיבותה של השפה הזאת טמונה בהצלחתה היחסית להכיל בתוכה קני מידה שונים ומשתנים, גדולים, מגוונים וצפופים יותר מקנה המידה ההיסטורי של מרכז העיר. מתוך הקופסה סוקר את גוף העבודות הרחב והמרשים של בר אוריין תוך בחינת אופן התגבשותו כחלק מתהליך מקומי מתמשך של העברת כובד המשקל מאדריכלות ממלכתית במימון המדינה לאדריכלות יזמית פרטית, וכתוצר משתכלל נוכח המתח שבין שימור והריסה שמלווה את הבנייה העירונית בישראל.
אור אלכסנדרוביץ' הוא אדריכל, חוקר, עורך ומתרגם העומד בראש מעבדת נתוני עתק במחקר אדריכלי בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. זהו ספרו השני.