מתים לראות

טלוויזיה, מלחמה וזיכרון מקיימים ביניהם זיקה הדוקה הלוכדת את הדמיון. מתים לראות הוא חיבור מקורי המפרק את ייצוגיהן הטלוויזיוניים של מלחמות ישראל, תוך כדי התמקדות בקשר שבין טראומה ונוסטלגיה, עדות ושיחזור, מלחמה ובידור. מרכזיותה של התמונה הנעה – מראשיתה של הטלוויזיה בישראל ועד להפצתה הויראלית ברשת ובערוצים דיגיטליים – וחלקה בהבנייתו של הזיכרון הציבורי הם ענינו של ספר זה. המלחמה והצפייה בטלוויזיה הן מחוויות היסוד של הישראלים. מאז 1968  נצרבו השניים בתודעתם; עם השנים היו לחלק מזהותם. מאז הקמתה כערוץ ממלכתי לפני כמעט חמישים שנים, ועד היום – בעידן של ריבוי ערוצים – מהווה הטלוויזיה בישראל גורם מרכזי העוסק ביצירת והפצת הסיפור הלאומי ובהגדרת הזהות הקולקטיבית. לאורך כל שנותיה ליוותה הטלוויזיה את ישראל במלחמותיה השונות; בתוך כך היא שיקפה את המעבר של החברה הישראלית מחברה קולקטיביסטית-סוציאליסטית לחברה רב-תרבותית, גלובלית וממוסחרת.עניינו המרכזי של הספר מתים לראות הוא במנגנוני העיצוב והשינוי של זיכרון המלחמה, לנוכח מרכזיותה של התמונה הנעה כסוכנת זיכרון דומיננטית. הספר עוסק באופני הבנייתו ועיבודו של זיכרון המלחמה במדיום הטלוויזיוני בישראל; במוקד עומדות מלחמות ישראל בשנים 1991-1967 וייצוגיהן מאז ועד היום. ספר זה מבקש לנסח את הממד הטראומטי-נוסטלגי המשוקע בייצוג הטלוויזיוני של המלחמה. בחסותו של המדיום הטלוויזיוני מעוצבות מלחמות ישראל בזיכרון הציבורי כטראומה. במקביל, פועלת הטלוויזיה כמנגנון מרכזי של  עיבוד הטראומה. בניסיון לרפאהּ, עוסקת הטלוויזיה בפירוקה לכאורה של הטראומה, בחקירתה, בחיפוש אחר משמעות לקיומה ובניסיון להטמיעה אל תוך חיי היומיום.מתים לראות שופך אור על זיקה הנוצרת בחסות המדיום הטלוויזיוני, בין ייצוגי המלחמה לכלכלת הבידור. הוא מבקש לברר כיצד הפכה המלחמה בטלוויזיה לבידור, ומדוע זיכרון המלחמות בישראל  של הטלוויזיה הוא בעיקרו זיכרון נוסטלגי, מתרפק וחף מביקורת?