נופלת אל השמים

*

כל שעוניי אינם

הִפְקַרְתִּי אֶת הַזְּמַן בַּחֲדָרִים

לֹא שַׁבְתִּי לָקַחַת

הֵטַחְתִּי מְחוֹגִים בַּקִּירוֹת

עַד שֶׁנִּסְדְּקוּ

אֲנִי אוֹסֶפֶת שְׁבָרִים

לָעֵת הַחֲדָשָׁה

בלב ספרה השני של שולמית אורבך חוויות אימהוּת, בין רעד ובין וודאות. אורבך כותבת אל ילדיה בכנות ומתוך קירבה, בתיאור כפול, של המבט האימהי ושל המבט שנאחז באם. אורבך פורטת את רגעי היומיום המשפחתיים להתנפצויות ולשברים, לכשלים ולנצחונות. לצד אלה, שירי תפילה בין שמים לארץ, בין אפשר לבלתי מושג, ושירי מסעות קטנים ומלאי התפעלות, בכביש שש ובקיסריה, בים המלח ובירושלים. אורבך כמו מגלה את החוויה הלירית תוך כדי כתיבתה, לא נלחמת בשתיקות אלא מתוודעת לאפשרות קיומן בלשון. פעולת הכתיבה מבקשת להתנגד למובן מאליו, ומוצגת כחלק ממערך של אמונה בהתחלות חדשות.

נוית בראל