נחושת ונהר

עכַשְָׁו תּרִאְיִ
דָּג חוֹצֶה בְּשֶׁקֶט
אֶת הַמַּיםִ הַכּהִֵים
זוֹרֶה עַל סְבִיבוֹתָיו
גִּצֵּי זָהָב בָּאֲפֵלָה
לא פּוֹחֵד כְּלָל לַעֲברֹ בַּמַּיִם
הַסְּתוּמִים
כָּל זֶה לא נוֹגֵעַ לְנַפְשׁוֹ
הוּא שָׁט הוּא מֶלֶךְ
בַּתְּהוֹם
מַבְקִיעַ בְּכָנָף שְׁקוּפָה
***

"בְּתוֹךְ הַטִּיחַ הַנּקְלָף שֶׁל הַחַיִּים
הַדָּתִיִּים שֶׁלִּי נִבְנֵית קוֹמָה
שְׁלמֵָה"

שיריה של נעמה שקד הם כוח מלא דימויים. כל דימוי הוא התרחשות של יופי, של עדינות, של גאוּת, של כאב. אבל במקום ללכת בתלם מעיזה המשוררת להוכיח את הבולט שבדברים: שירה היא לא זו שמריעים לה. שירה היא ציפור בלי ירח, מגששת את הדרך שלה, נסחפת בשיטפון, "נטרפת בקירות", בוערת.
ונִפרשׂ עולם שירתה: היא הפָּנִים. הרעד. הגעגועים. הזעם. האמונה. החוסר אמונה. מעין מסעות של סתירות וניגודים. שירתה היא תפילה. התשוקה לגעת בדבר האמיתי. היא אושר מלא הכרת תודה לאלוהים על עולמו הירוק, שאין בו רבב.
"וַאֲנִי שָׁטָה וּמְרַצֶּדֶת עַל מַיִם עֲצוּמִים
גּוֹאה אֶל חַלּוֹנוֹת הַמּוּצָפִים בְּזֹהַר יָם"