נפש מרגרינה

קל לקטלג את צור גואטה לפי קטגוריות של פוליטיקת זהויות. משורר צעיר? צ'ק. מזרחי? צ'ק. מהפריפריה? צ'ק. הומו? צ'ק. דתל"ש? צ'ק. תל־אביבי בהווה? צ'ק. מצד זה הכול ידוע וצפוי מראש. אבל כמה רחוקות הקטגוריות האלה מהעיקר הבלתי קלישאתי: ״נפש מרגרינה״ הוא ספר ביכורים ייחודי ונדיר בעוצמתו.

"הַחַיִּים", כותב גואטה בשיר "אחרית" הפותח את הספר, "עוֹבְרִים עָלַי בְּגַעְגּוּעַ / לְמִי שֶׁעֲדַיִן כָּאן", ונותן בכך מפתח לרגיסטר הכללי של יצירתו: כמיהה סתומה, עצב מפוכח, ואיזו עדינות עקרונית הנסוכה על הכול. ״ילד המרגרינה״ לשעבר מתבונן בילדותו ובנעוריו במבט נטול נוסטלגייה, אך מלא חמלה ותבונה.

צור גואטה שב, פיזית ומנטלית, לעיר ילדותו (״כְּמוֹ נֶשֶׁל הַנָּחָשׁ – אֲבָל לְהֶפֶךְ. / הַתַּחֲנָה הַבָּאָה: נָהָרִיָּה"), ופוגש שם את הוריו, את מוריו־רבניו ("צוּר בְּגִימַטְרִיָּה שָׁוֶה: בּוּלְבּוּל עֲנָק. וְגַם: אֵקָלִיפְּטוּס", הוא כותב בפרודיה על חיבת הגימטרייה של רבני ילדותו) ואת סבתא פרסיאדה האהובה, המפוארת. הוא גם נזכר בימים שבהם "הַחַיָּה הַהוֹמוֹאִית הִסְתַּכְּלָה לִי לְתוֹךְ הָעֵינַיִם וְאָמְרָה: / אַתָּה הוֹמוֹ". אבל בראש ובראשונה הוא פוגש שם את נפש עצמו בהתהוותה, ואת גופו אשר ״חוֹצֶה עִם נַפְשׁוֹ אֶת הַכְּבִישׁ. / הוּא הַנַּעַר, / וְהִיא סָבָתוֹ".

הרחק מכל קלישאה ומכל פוליטיקת זהויות, הספר ״נפש מרגרינה״ ראוי להיקרא בשביל מה שהוא: יצירה רעננה ומאתגרת של משורר אמיתי. דורי מנור, עורך הספר.

הספר רואה אור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות תל אביב (ע״ר) ובסיוע מרכז הספר והספריות בישראל (ע״ר) ובתמיכת משרד התרבות והספורט.