נשמת האדם המשועתקת

האנשים נעשים זרים זה לזה. אנשים מתפתלים מלחץ היצר לחיות, מאימת המוות, מן הלא־נודע הגדול, מתחושת חוסר הוודאות. האם יש מי שחושב על משהו, על מה שיהיה מחר? לא! לימים ישותקו לגמרי מיטב האינסטינקטים האנושיים בגטו, ומן האנשים יתפרצו הגרועים והנחותים שברגשות החייתיים. כמו הגוף שאינו מתבייש עוד במערומיו, כך גם הנפש [...] על היגיינה אין מה לדבר, גם לא על אסתטיקה, נימוסים, מסורות - האדם נעשה חלול לגמרי.

את הדברים האלה כתב ד"ר לזר אפשטיין בגטו וילנה. ד"ר אפשטיין, מומחה לבריאות הציבור, עמד בראש המחלקה הסניטרית האפידמיולוגית בגטו מאז הקמתו בסתיו 1941 ועד חיסולו בסתיו 1943. ברשימותיו כלל זה בצד זה דיווחים ורשימות על ענייני ציבור וכן הרהורים ורשמים אישיים. הוא הרבה לסקור ביומנו את הפעילות בתחום הבריאות, התרבות והחינוך ולא אחת הביא טבלאות ונתונים בתחומי קיום שונים הפורסים תמונה מקיפה למדי על החיים והמוות בגטו וילנה.

בכתביו של לזר אפשטיין בולטת התבוננות בתמורות שחוללו הכיבוש הגרמני והכליאה בגטו במערכת היחסים הבין-דורית, באופי היחסים בין המינים ובריבוד החברתי שנוצר בגטו וילנה ובהשלכותיהן של התמורות האלה על חיי היום-יום של היחיד ושל הציבור היהודי. לא אחת עמד אפשטיין על גילויים של התפרקות חברתית ומוסרית בחברה היהודית בגטו.

בצד רשימות היומן קובצו בספר נשמת האדם המושתקת שירים אחדים שכתב אפשטיין בגטו וילנה, מערכון שחיבר כדי לקדם את פעולות הסניטציה בגטו וכן רשימה של אמרות שפר.