סדקים של חירות

"כשאני רוקדת, לרגע אחד, כמה שניות קצרות, אני שוכחת הכול. את כל הבעיות, המבחנים והדברים הקטנים שמעצבנים אותי, ומתמסרת כולי לתנועה שדרכה אני מביעה את מי שאני. כשאני רוקדת אני נותנת את כולי, אני כאילו נמצאת בעולם אחר לגמרי שקצת קשה לתאר אותו במילים. אני כאילו מתעלה מעל לכל הדברים היומיומיים ומוצאת פורקן רגשות ענק. זו באמת הרגשה של התעלות, מעל לעולם ומעל לעצמך". (תלמידת כיתה י"א) "כל פעם יש לי את ההרהורים האלה, בגלל הגוף שהוא כל כך חמקמק, הפכפך ובלתי צפוי, עד מתי אני אוכל להמשיך לתפקד כמורָה בתחום הזה. זו חרדה שבהחלט מלווה אותי. בתור אחת שכל-כך מתעסקת במה יהיה, אני תמהה מה יהיה. אני רוצה לדעת שיהיה. יהיה המשך, שהוא יכול לקבל צורה ופנים שונות, אבל שאני אמשיך להתעסק עם הגוף, עם התנועה. נורא חשוב לי. ושאני אוכל מתישהו לבטא את עצמי מבחינה אמנותית דרך התחום הזה. שתהיה לי פריבילגיה כזאת". (מורה למחול, 39 ) העיסוק בריקוד בקרב ילדות ונערות בישראל הוא תופעה רחבת היקף, ועל-פי הסימנים הרבים היא עוד הולכת וגדלה. ילדות ונערות רבות מרקע תרבותי, עדתי, סוציו-אקונומי וגיאוגרפי שונה, פונות ללימודי ריקוד; נשים-רוקדות שרכשו השכלה גבוהה מקימות ומנהלות בתי ספר למחול, מלמדות ויוצרות בתחום. בתי ספר תיכוניים מקיימים מגמות מחול לבגרות, ובתי ספר יסודיים מעשירים את תכני הלימוד בהם בתנועה ומחול. אחורי הקלעים של עולם הריקוד האמנותי בישראל מתרחב ותוסס, המדינה רוקדת. אולם למרות ייחודה והיקפיה זכתה זירה חברתית-חינוכית זו, שצבעה המגדרי מובהק, אך למעט תשומת לב מחקרית. הספר סדקים של חירות, השוזר את מחקריהן של שתי חוקרות, מציע מבט אתנוגראפי עשיר ומקורי על שדה החינוך למחול בישראל בראשית האלף השלישי. המחברות בוחנות את התנאים הסוציו-תרבותיים שבהם מתקיים חינוך לריקוד, את משמעות הריקוד והוראת הריקוד עבור נערות צעירות ונשים, את הכוח והסוכנות הטמונים בגוף הרוקד ובו-בזמן את גבולות הכוח ואת השוליות הנכרכים בעיסוק במחול. מרחבי הפעולה של רוקדות ומורות נחשפים לאורך הספר כמרחבים צרים, שלמרות שוליותם וזניחותם מאפשרים מידה של חופש, גופניות ואקזיסטנציה שאינה מתממשת או מתאפשרת במרחבי חיים אחרים. הכותבות רואות בספרן המשותף נדבך נוסף בדיאלוג שהן מקיימות ביניהן, ומעשה פמיניסטי מתוך עמדה אידיאולוגית המניחה שידע נוצר בין אנשים מתוך שיתוף ושילוב ביניהם.