סופה

״סופה״, ספר שיריה הראשון של תמר מלכיאל, נולד מתוך אשפוז פסיכיאטרי פעיל, מתוך עין הסערה עצמה: חדרים של מחלקה פתוחה, איברים רועדים, אימהות נשמטת, משפחה העומדת להתפרק ונפש המבקשת בכל כוחה לא להיעלם.
תמר מלכיאל מביאה קול נדיר בכנותו ובאיכותו. היא אינה מייפה את הכאב, אינה מעגלת קצוות ואינה מתחבאת מאחורי השירה. היא כותבת אותו, את הכאב, כפי שהוא: חריף, פועם, מפורר – אך גם מלא בהבזקי אור קטנים המבקשים בכל פעם לגבור על החושך.
בשיריה היא מתארת את חוויית חייה עם מאניה־דיפרסיה, מחלה המכה בכל מרחבי הקיום: באימהות, בזוגיות, בגוף, בזיכרון ובזהות. בשירים שהיא כותבת מתוך בית החולים, הדוברת נעה בין רגעים של פירוק מוחלט לבין ניסיונות נחושים לגעת שוב באהבה, בשייכות, ובעיקר בעצמה.
זהו ספר על אם הנאבקת על קיומה ועל יכולתה לאהוב את ילדיה; על אישה המבקשת להיזכר מי הייתה לפני שהכול הושחר; על גוף האוסף את שבריו; ועל נפש המחפשת מחדש אפשרות לחמלה. מלכיאל מצליחה להפוך חוויה פרטית וכואבת למרחב שירי שבו כל קורא יכול למצוא את עצמו – במאבק, בהישרדות, ובהבטחה החומלת של המחר.
״סופה״ הוא ספר נדיר: יצירה אמיצה, בשלה, המשלבת פגיעוּת מוחלטת עם כוח שקט ומפתיע. שירה הנכתבת מתוך החדרים שאנחנו לרוב פוחדים להיכנס אליהם, ומאפשרת לקורא