סטפס בחורים שחורים

לומר שמשורר יליד 1947, שנולד בארצות הברית וחי בה כל ימיו, הוא אחת ההבטחות הגדולות של השירה העברית העכשווית - זה נשמע קצת מתמיה, אולי אפילו פרדוקסלי. ואף על פי כן, זו היתה תחושתי כאשר קיבלתי בפעם הראשונה שירים של רוברט וייטהיל-בשן לתיבת הדוא"ל של כתב העת "הוֹ".
שמו של וייטהיל-בשן לא היה מוכר לי, כפי שוודאי אינו מוכר לרוב רובם של קוראי השירה העברית. במשך שנים רבות נמנע וייטהיל-בשן מפרסום שירה בישראל, והסתפק במלאכה נאמנה של תרגום ספרות עברית לשוק האמריקני.
אך למקרא שירתו לא היה לי ספק: וייטהיל מביא אל השירה העברית קול ייחודי ומפתיע, קול מתעתע כמעט בשל הזרוּת הבלתי-ישראלית בעליל שלו, ובכל זאת - עברי עד אחרון עיצוריו.
וייטהיל-בשן חזר לפרסם שירה בעברית לפני שנים אחדות ומאז קנה לעצמו קהל קוראים נאמן.
ספרו החדש - סטפס בחורים שחורים - הוא שלב חשוב נוסף ביצירתו של משורר עז-ביטוי ויוצא דופן מכל בחינה. שירתו של "מוהיקני אחרון" זה של השירה העברית באמריקה מזכירה לנו שהיצירה העברית אינה תחומה לגבולותיה הגיאוגרפיים או המנטליים של ישראל: הלא רבים מגדולי המשוררים שלנו - גם המודרניים - כתבו את שירתם העברית בארצות אחרות! יצירתו של וייטהיל-בשן מאפשרת לנו לחוות באופן האינטימי ביותר - בשפת האם שלנו - חוויות אוניברסליות עזות, שאין להן בהכרח קשר ישיר למציאות הישראלית, ובכך היא מעניקה לנו פרספקטיבה מרתקת על העברית
ועל שירתה.