דף הבית > סיפורה של O
סיפורה של O
תקציר
גיבורת הספר, המצויינת רק על ידי האות ה15- באלפבית הלטיני, האות O, מוסעת יום אחד על ידי מאהבה רנה לטירת רואסי. שם מטילים עליה מישטר קיפדני והיא עוברת סידרה של טקסים קשים ומשפילים, שנועדו לקבע את שיעבודה המיני המוחלט למאהבה ולידידיו. אבל גם כשתצא מהטירה ותשוב, לכאורה, אל החיים הרגילים, תמשך O לקיים בהסכמה מלאה את עול השיעבוד המשפיל שקיבלה על עצמה, ולעמוד בעוד ועוד מיבחנים לכוחה להתמסר.
האם זו ``סתם`` פורנוגרפיה סאדיסטית? חשיפה מוקצנת של יחסי הכוחות השוררים במציאות בין המינים, שמשתמעת ממנה זעקת מחאה מחרידה? אלגוריה דתית על החירות הקיצונית המושגת דווקא באמצעות הצייתנות המוחלטת? שאלות אלה יושארו לפרשנות הקורא/ת.
כך העידה המחברת: ``מי אני, בעצם, אומרת פולין ריאז`, אם לא אותו חלק דמום זה זמן רב של מישהי, החלק הלילי והסמוי, שמעולם לא הסגיר עצמו במעשה, במחווה, אף לא במלה, אך מתחבר דרך מרתפי הדמיון אל חלומות שימיהם כימות עולם? מנין באו לי חלומות בהקיץ אלה, החוזרים ונשנים, איטיים כל כך, שהאהבה הטהורה והצנועה ביותר התירה בהם את ההפקרות הנוראה ביותר; שתמונות ילדותיות של שרשראות ושוטים הוסיפו בהם על הכפיה את סמלי הכפיה - על כך איני יודעת דבר. ידוע לי רק שהם היטיבו עמי, גוננו עלי בדרך מיסתורית... נדמה היה כאילו חלומות מוזרים אלה מסייעים לי, כאילו שולם איזה כופר באמצעות הזיותיו והנאותיו של הבלתי אפשרי... בגיל צעיר מאוד למדתי שאין צורך למלא את שעות הלילה הריקות בריהוט בתי מגורים אידיאליים, אלא אפשר ללא חשש לשפץ בהן טירות חשאיות, בתנאי שמושיבים בהן בחורות מאוהבות, פרוצות מאהבה ועטורות ניצחון בכבליהן. ולכן לא הפתיעו אותי כלל טירותיו של סאד, שנתגלו לי הרבה אחרי שהוקמו בשתיקה טירותי שלי, לא הן ולא `ידידי הפשע` שלו: לי כבר היתה אגודת סתרים משלי, זוטרה ובלתי מזיקה בדרכה. ואולם הוא הבהיר לי שכולנו סוהרים וכולנו אסירים, מבחינה זו שתמיד יש בנו דבר מה שאותו אנו כובלים, שאותו אנו כולאים, שאותו אנו משתיקים``.
הספר עורר עניין עצום, לא כולו שערורייתי, עם צאתו בצרפת ב1954-. הספקולציות על הזהות המיגדרית והאישית שמאחורי השם החתום עליו נפתרו לפני מספר שנים, כשהתברר שהמחברת היא דומיניק אורי, עורכת בהוצאת `לימאר`, שנפטרה אשתקד בגיל מופלג. מהדורה זו כוללת כנספח את ההקדמה שכתב למהדורה המקורית העורך, המבקר והסופר ז`אן פולאן (שהיום ידוע שהיה מאהבה של אורי ונמענו הממשי של הטקסט), וכן מחווה של יהושע ישועה ואחרית דבר מאת עמליה זיו.
האם זו ``סתם`` פורנוגרפיה סאדיסטית? חשיפה מוקצנת של יחסי הכוחות השוררים במציאות בין המינים, שמשתמעת ממנה זעקת מחאה מחרידה? אלגוריה דתית על החירות הקיצונית המושגת דווקא באמצעות הצייתנות המוחלטת? שאלות אלה יושארו לפרשנות הקורא/ת.
כך העידה המחברת: ``מי אני, בעצם, אומרת פולין ריאז`, אם לא אותו חלק דמום זה זמן רב של מישהי, החלק הלילי והסמוי, שמעולם לא הסגיר עצמו במעשה, במחווה, אף לא במלה, אך מתחבר דרך מרתפי הדמיון אל חלומות שימיהם כימות עולם? מנין באו לי חלומות בהקיץ אלה, החוזרים ונשנים, איטיים כל כך, שהאהבה הטהורה והצנועה ביותר התירה בהם את ההפקרות הנוראה ביותר; שתמונות ילדותיות של שרשראות ושוטים הוסיפו בהם על הכפיה את סמלי הכפיה - על כך איני יודעת דבר. ידוע לי רק שהם היטיבו עמי, גוננו עלי בדרך מיסתורית... נדמה היה כאילו חלומות מוזרים אלה מסייעים לי, כאילו שולם איזה כופר באמצעות הזיותיו והנאותיו של הבלתי אפשרי... בגיל צעיר מאוד למדתי שאין צורך למלא את שעות הלילה הריקות בריהוט בתי מגורים אידיאליים, אלא אפשר ללא חשש לשפץ בהן טירות חשאיות, בתנאי שמושיבים בהן בחורות מאוהבות, פרוצות מאהבה ועטורות ניצחון בכבליהן. ולכן לא הפתיעו אותי כלל טירותיו של סאד, שנתגלו לי הרבה אחרי שהוקמו בשתיקה טירותי שלי, לא הן ולא `ידידי הפשע` שלו: לי כבר היתה אגודת סתרים משלי, זוטרה ובלתי מזיקה בדרכה. ואולם הוא הבהיר לי שכולנו סוהרים וכולנו אסירים, מבחינה זו שתמיד יש בנו דבר מה שאותו אנו כובלים, שאותו אנו כולאים, שאותו אנו משתיקים``.
הספר עורר עניין עצום, לא כולו שערורייתי, עם צאתו בצרפת ב1954-. הספקולציות על הזהות המיגדרית והאישית שמאחורי השם החתום עליו נפתרו לפני מספר שנים, כשהתברר שהמחברת היא דומיניק אורי, עורכת בהוצאת `לימאר`, שנפטרה אשתקד בגיל מופלג. מהדורה זו כוללת כנספח את ההקדמה שכתב למהדורה המקורית העורך, המבקר והסופר ז`אן פולאן (שהיום ידוע שהיה מאהבה של אורי ונמענו הממשי של הטקסט), וכן מחווה של יהושע ישועה ואחרית דבר מאת עמליה זיו.
0 ביקורות
