עד היופי

שָׁם יֵשׁ רוּחַ אַחֶרֶת
שָׁם מְקוֹם הַקִּיכְלִי.
נִימְפֵאוֹת כְּחֻלּוֹת נָחוֹת
עַל רָאשֵׁי כְּרוּבִים חֲבוּקִים.
הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת נָחָה לְעֵת עֶרֶב
וְשָׁבָה לִנְדָנָהּ.


התעדנות נדירה וקסומה חלה בשירתה של יפה שלומוביץ בספרה החדש "עד היופי". שירתה הייתה טובה מאוד כבר בשני ספריה הקודמים, אלא שכאן היא מגיע לקול קריסטלי דק מן הדק ומאוד מדויק בשירים אישיים על נוף, על חי בתוך נוף, על קרובים קרובים וקרובים רחוקים. יש שמחה קיומית נוגה על הדברים הפשוטים, על הרגעים היומיומיים שהופכים לייחודיים בהסתכלות על ההוויה כחסד וכמתת. את כל היופי החומק הזה מאיתנו בשל עקות החיים, צרות היומיום ובכלל – לעִתים בלי כל דרמיטיזציה – בשל חוסר תשומת הלב, היא מנסה ומצליחה לחשוף במילים החסכניות והמרגשות שלה ולעורר את חושינו הקֵהים.

רן יגיל – מבקר, עורך וסופר