עד כאן - עדויות של סרבנים

206 – עמודים

כקצין לוחם בצבא ההגנה לישראל שירתתי בכל רחבי הגדה ורצועת עזה. אינני נאיבי. לפעמים צריך להרוג כדי לשרוד. בשמה של מדינת ישראל רדפתי אחרי ילדים שיידו עלי אבנים. סיירתי בסמטאות של מחנות פליטים. דפקתי בחוזקה על דלתות פח בשעות הקטנות של הלילה.חופשתי חומרי הסתה בין מזרונים ושמיכות. שמעתי תינוקות בוכים. הוצאתי אנשים מהמיטה למחוק סיסמאות מהקירות. הטלתי אוצר. נאבקתי בדגלי פלסטין שהתנוססו על עמודי חשמל. עצרתי רכבים. החרמתי תעודות זהות. הובלתי עצורים כפותים בירכתיים של הג´יפ. יריתי במפירי סדר. עצרתי מאות רכבים במחסומים. מיקמתי תצפית על הגג של חנות עוגות ברחוב הראשי של עזה. שיגרת כיבוש. יום-יום שעה-שעה. שלושים וחמש שנה. האמנתי כי זו מלחמת אין-ברירה. הרי הפכנו כל אבן כדי להגיע לשלום.
בנינו מעל מאה התנחלויות. יישבנו בהן מאתיים אלף מתיישבים. איבדנו לוחמים, ילדים, אמהות. הכל למען בטחון המדינה. למען השלום. כדי לעצור את המתאבד הבא. שלושים וחמש שנה התנוסס בגאון דגל שחור מעל ראשינו, אך סירבנו לראותו. לא עוד.
סרן איתי חביב.