עד שתעלה הגאות

כְּשֶׁהַיָּם הָיָה בְּשֵׁפֶל הִשְׂתָּרַעְנוּ בְּגַבֵּנוּ עַל הָאֲדָמָה הַבּוֹצִית, חַשְׁנוּ אֶת גְּבוּלוֹת הַגּוּף וְכָל הַיְּקוּם מֵעָלֵינוּ סָבַב. הָיִינוּ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַיָּם. הִשְׁתַּעֲשַׁעְנוּ בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁאָנוּ נִרְאוֹת וְצִמְצַמְנוּ עֵינֵינוּ לִלְכֹּד מַבָּט תּוֹעֶה, עַד שֶׁעָלְתָה הַגֵּאוּת, הָאִי הַקָּטָן הוּצַף מַיִם קְרִירִים ונְעֱֶלםַ. ספר שיריה הראשון של מירי רנדל הבר, עד שתעלה הגאות, הוא ספר אינטימי, עמוק מעין כמוהו, בעל יופי ססגוני ומכאיב. בלשון ישירה, שקופה מאוד, הוא מגולל את פניה השונות של המשפחה, העולם הרגשי והזהות הנשית. משפטים כגון "פתאום איבדתי מסלול / ולא היה במי להתנגש. / האוויר הדחוס סחרר / ללא רחמים / ונעצרתי בבדידות" או "רצועת השמיים השחורים סביב הצוואר", לופתים את הקורא בהפתעה. יותר מכך, עד שתעלה הגאות הוא ספר שאמנם עומד כולו בסימן גאות ושפל; אך זה לא הגוף שנפתח ונסגר, לא העולם שקוצף וגואה סביבו — זו הלשון שנמצאת על קו המים: חודרת ונסוגה פנימה והחוצה, משאירה חותם צורב ומהדהד על פני שפת השירה.