עונת הנדידה

בִּשְׁתֵּי שִׂפְתוֹתַי
דִּבַּרְתִּי אֶת שְׁתֵּי שְׂפוֹתַי.
לְעִתִּים הָיוּ רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ
כְּבִפְלִיאַת הוֹ,
לְעִתִּים הָיוּ נִמְתָּחוֹת
יַחְדָּו בְּחִיּוּךְ,
מְחַפְּשׂוֹת מְחִילָה
בְּמִלָּה מַקְבִּילָה.
פְּעָמִים רַבּוֹת נָחוּ בִּדְמָמָה זוֹ עַל זוֹ -
רַק הַלֵּב דִּבֵּר בִּשְׂפוֹת תִּקְווֹתָיו.
וְלִפְעָמִים הָיוּ מִתְעַרְבְּבוֹת,
נִטְרָפוֹת
כְּבִנְשִׁיקָה.

"בִּשְׁתֵּי שִׂפְתוֹתַי/ דִּבַּרְתִּי אֶת שְׁתֵּי שְׂפוֹתַי", כותבת קארינה ס' לינצקי בשיר שפותח את הקובץ היפה הזה, ומיד מעלה על הדעת את שיריה של לאה גולדברג. ואכן, אותו הקרע בין המולדות שהוליד את שירתה של גולדברג, אותה מורכבות לשונית, הם שעומדים בתשתית השירים של לינצקי. כמו אצל גולדברג, הקרע הזה אינו מגביל את הדיבור אלא הופך אותו מעניין יותר, רב רבדים, מקורי ומעורר השראה. לינצקי נעה בין שירים אישיים מאוד העוסקים באהבה ובכמיהה לאהבה, לבין שירים שיש בהם ממד פוליטי ועוסקים בחוויית ההגירה. אבל גם בשירים הפוליטיים לינצקי לא מוותרת ולו לרגע על הפן הפואטי של השירים, על האסתטיקה ועל הלשון האישית והמקורית. לאורך הקובץ היא נעה בכישרון רב בין סגנונות שירה שונים, משירה שקולה ומחורזת נוסח הדורות הקודמים ועד שירת ספוקן וורד מודרנית. כל זה מעמיד לפנינו קובץ שירים בשל ועשיר, הן בתוכנו והן בסגנונו. אלי אליהו