על סף העצמי

ה’עצמי’ הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית החושפת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם.הספר דן בחמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון וביטוי ה’עצמי’ והם: המבנה של היחיד המונאדי, הדיאדה והטריאדה, הקבוצה הפסיכולוגית והקולקטיב. הוא מדגים כיצד לכל מבנה חברתי תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. בשונה מתפיסות עצמיות קלאסיות אשר אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה מסוים כ’מסמן על’ של העצמיות, הספר ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה. הוא מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. את ההשפעה של המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם הספר מציג, בין היתר, באמצעות קריאה חדשנית בטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית ובדרמה הישראלית דוגמת: ‘הוא הלך בשדות’; ‘בערבות הנגב’; ‘הם יגיעו מחר’; ‘קרא לי סיומקה’; ‘חדווה ואני’; ‘ילדי הצל’; ‘לילה במאי’; ‘טיפולים אחרונים’; ‘ליל העשרים’, ‘חברות הכי טובות’ ועוד.