על שפת עצמי

באחד השירים מעידה הכותבת על עצמה:

אֵיךְ עָבְרוּ יָמַי.

אֵין לִי סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת,

אֵינִי שׁוֹמֶרֶת לוּחוֹת שָׁנָה, יוֹמָנִים



ועם זאת דומה כי החִיוּת הפנימית והרגשית של ספרי זיכרונות ויומנים טבועה בשירים. הם מזוקקים, פטורים מהרצף שכופים לוחות השנה ועולם המעשים הכרוך בהם. משוקעים בהם רחשי לב שתוהה על העבר, הווה אומר, חשבונם של חיים שידעו אובדן דרך, פצע, אבל, פיוס והתעלות. ההיזכרות בהם לעולם איננה רק כבדבר שתם ונשלם. היא נוכחת בהווה, גם אם לעיתים היא קשה מנשוא, בהקיץ ובחלום:
מַפְצִירָה בְּזִכְרוֹנִי

הַרְפֵּה מְעַט.

שְׁלַח אֲפֵלָה בְּהִירָה

מָסַךְ עֲרָפֶל

לַחְצֹץ בֵּינִי לְבֵין פְּרָטֵי עָבָר

שֶׁהֵם הוֹוֶה בְּרֶגַע הַיְּקִיצָה.
נאמר במקורותינו כי "אין שמחה כהתרת הספקות" ברוח הסבורים שהספק המרחף הוא מקור תוגה שמתיש את הנפש וממית אותה. אך בקובץ שלפנינו פני הדברים שונים. כאן דווקא הספק מחייה לעיתים את הנפש ומשמש מקור השראה שמניע את השירים. אי הידיעה, הלבטים וההיסוס הם גורם חיובי, עדות לרוח פתוחה וגמישה. הספק מצטייר באורח פרדוקסלי כביטוי לאמונה, לכוח היצירה ולסגולות האינטלקט, לאו דווקא בזכות המענה שהוא נותן לאובד הדרך ששרוי במבוכה. האפשרות לדו קיום עם הספק ועם מצוקות חיים אחרות מסתייעת כאן בזכות השימוש בלשון והברית הכרותה בינה ובין המשוררת. הואיל ו"אֲנִי מְכַבָּה אֶת כְּאֵבִי בְּמִלִּים" ("בעודי זוכרת") ו"הַמִּלִּים חַיַּי." ("כך האהבה"), הקורא מוצא בשיר "זְמַן, חֶמְדָּה וַעֲרָפֶל" את שמחת הפעילות הרוחנית גם כשהמילים עוסקות בעמום, באטום, בערפילי ובדו משמעי. המילה ב"עַל שְׂפַת עַצְמִי" מתמסרת לנזקקים לה כישות חומרית: "הַפֶּלֶא הַזֶּה. מִלִּים נִבְחָשׁוֹת/ נִבְלָלוֹת לְעִסָּה,/ מְבַקְּשׁוֹת שֶׁאָלוּשׁ אוֹתָהּ." ("הפלא הזה"). כוח המילים הופך גם את הספק האקראי והחלופי לנשלט: "מְנַסָּה לִבְרֹא בְּעֶזְרָתָן מַשְׁמָעוּת/ שֶׁאוּכַל בִּמְחִי יָד לְשַׁנּוֹתָהּ, אוֹ לְהָפְכָהּ".

דוד וינפלד