עמדה 50 קיץ 2023

ספרות ללא קוראים הוא מחזה הפלצות של זמננו. קוראים כמסה, כמשקל משמעותי המעניק לספרות מעמד פומבי אין לה לספרות העברית היום ולא יועילו הריטואלים הריקים של רשימות רבי-המכר והפרסים. ודאי וודאי שלא יועילו הריטואלים האקדמיים של הכנסים, בהם מפרכסים זה את זה "מומחים" לשום-דבר-בעצם בניסיון פתטי להצדיק את קיומם. הספרות הערכית – זאת שאינה מתחנפת ומתחנחנת – גלתה מזמן למקום של רבי-נֶכֶר. אין מי שיאחז בספרים ויאמצם אל ליבו. הספרות הולכת ונעשית נחלתם של בודדים ומבודדים. תמהונים בעיני הרוב הנבער שכבר מטפח ממדים מפחידים של אנלפבתיות חדשה ומאבד במהירות את כושר הקריאה והכתיבה. הספרות נותרה קוריוז מימי בית-הספר שכולם שמחים לשכוח. במובן זה דומה מצבו של הסופר העברי בשעה זאת לאותם דגים מפרפרים בתיאורו של ברנר ("מכתבי סופר", 'המעורר', תרס"ו-1906), ש"עומק האימה" נשקף מעיניהם, "אשר יאורם חרב!". אולם האם ספרות יש לנו באותו מובן אליו התכוון ברנר, בעקבות פרישמן ("מעולם ספרותנו", 'רביבים' א', תרס"ח-1908), "ספרות מלאה זרמים שונים, מהלכים שונים, נטיות שונות ורוח לאומי-יצירתי אחד מרחף עליה"? ברנר כמו פרישמן השיב בשלילה על השאלה הנ"ל, אולם בניגוד לפרישמן קבע כי ישנם "סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון, נושאים נר-אלוהים בלבבם, יושבים בתוך עמם וכותבים לפעמים ולמרות הכל איש-איש את אשר יעלה על רוחו בשביל הקורא העברי-יהודי; סופרים עמוקים ברוחם, שבהתאמצותם לדבר את דבריהם ויהי-מה ובמצבם הספרותי החיצוני דומים הם לזבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה – סופרים כאלה היו תמיד לנו וסופרים כאלה יש לנו גם היום!". הנה כי כן חזרנו לשנים הראשונות של המאה העשרים ושוב מצבו הספרותי החיצוני של הסופר העברי משול ל"זבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה". אחד מאותם סופרים בודדים בהם עוסק ברנר במאמרו הנ"ל הוא אליהו מיידאניק שקובץ סיפוריו ראה אור בהוצאת "עמדה" ("יום קרוש ומקולל", ההדיר וצירף מבוא, הערות ואחרית דבר שמואל אבנרי; תל-אביב: עמדה/ביתן (ספרי מופת עבריים), תשס"ג-2002), תשעים וארבע שנים לאחר הופעת המִקְבָּץ הראשוני והיחיד שלו (אודסה, חובבי ספרות, תרס"ח-1908). הדברים כמובן אינם מקריים שהרי הביטאון לספרות "עמדה" נעשה זה מכבר למקום מפלטם של "סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון".
במהלך עשרים ושמונה השנים האחרונות (2023-1995) פועל "עמדה" לביצורו של קו מעוזים אחרון, או בוודאי אחד האחרונים, סביב ספרות עברית מקורית וערכית. במהלך השנים הללו חזינו במו עינינו בהדלדלות העניין הציבורי בספרות, בחיסולם של מוספים לספרות בעיתונים יומיים שהתחסלו, בחיסולה השיטתי של הביקורת הבלתי משוחדת, בבגידת המדיה השונים בכל מה שנוגע לייצוג הספרות, בגידתם של בתי-הספר והאוניברסיטות, אותם "שומרי הסף" שהיו הראשונים לבגוד, להוריד את הרמה והדרישות בניסיון פתטי לשרוד. הספקנו להשתתף בערבים ספרותיים עמוסי קהל אליהם נשלחה ניידת מהרדיו לקראת שידור "ערב שירי משוררים", אירגנו אירועים אליהם הגיעו בממוצע מאה אנשים ויותר במקומות כמו "צוותא", "בית ליסין", "בית רוקח", תיאטרון הפרינג' שפעל ברחוב פינסקר בת"א, במרתף 10 בחיפה, בבית הקונפדרציה בירושלים ובמקומות רבים אחרים, אירועים בהשתתפות שחקני תיאטרון ומוזיקאים. כל זה נשמע עכשיו סוריאליסטי.
ספרות של אי-נחת, של חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון, ספרות של תשוקה ושל חתירה, ספרות של רעב ושל דיסהרמוניה, ספרות אַטוֹנָלִית, ספרות שבורה ורצוצה ופרגמנטרית, ספרות של אמת בלתי-מתפשרת, של דחיפות ובהילות, ספרות על הקוֹצוֹת, אלה הם כמה מהמאפיינים של הטכסטים שאנו מבקשים תמיד לקדם ב"עמדה". ספרות כזאת משקפת את תפישת העולם שלנו השונה כל-כך מיתר כתבי-העת הספרותיים שעדיין פועלים היום, רובם ככולם בונבוניירות ספרותיות שנועדו לקדם אמביציות אישיות שונות ומשונות.
דומה שניסיונות ההשתקה וההחרמה שתמיד ליוו את פעילות "עמדה" רק הולכים ומתגברים. לא מדובר כמובן בתופעה חדשה וידוע המחיר האישי הכבד ששילמו פרישמן וברנר, קורצווייל, מוקד ונבות על נקיטת עמדה ערכית-ביקורתית עקרונית וללא פשרות. אחד הניסיונות האחרונים להשתיק את הטון הביקורתי הבלתי מתפשר של "עמדה" כלל מכתב איום בתביעה מצד עורך דין – ניסיון פחדני ואלים שנהדף באותה הקלות שבה מנערים אבק מבגד. אולם אותם עסקני ספרות פחדנים ממלאים תמיד את אותן ועדות-נותנות-המענקים-והפרסים, ושם, באפילת החדר, ממשיכים הניסיונות להחרים ולהתעלם מכל ההישגים של "עמדה", ממשיכים המאמצים למנוע תקציבים ומענקים ופרסים מיוצרים המזוהים עם "עמדה", ממשיכה ההתעלמות האלימה. כי "עמדה" לא מתחככת ולא מתחנפת ולא משחקת את המשחק העסקני הנלוז של "תן לי ואתן לך". כי ל"עמדה" אין חברים במקומות הנכונים והנחשבים. בהבדל ניכר מרוב הדברים בעולמנו "עמדה" היא בדיוק מה שהיא מצהירה שהיא. דומה שגם על כך יש היום מחיר לשלם.
הנה כי כן גיליון מספר 50 של "עמדה"! גיליון שרירי, תכליתי ונמרץ הכולל רצף שירי ראשון מאת וולט ויטמן (בתרגום עודד פלד), עודד פלד, אריק א., עמוס אדלהייט ומתי שמואלוף; רצף פרוזודי הכולל את גבריאל מוקד, בועז יזרעאלי, חן יסודות, ירון אביטוב, תהילה סולטנה שפר, נעמי משה, ענאל אזולאי ועמיחי שלו; רצף שירי שני מאת אילנה יופה, יובל גלעד, רונן בלומברג, אליעז סגל ומרדכי הרטל; ומסות מאת רן יגיל, יצחק מלר ונעמי שני.
וכך ממשיכה ספינת "עמדה" לשייט בחלל המתכווץ לפי שעה של הספקטרום העברי בניסיון להמשיך ולדחוף את הלשון קדימה אל מחוזות חדשים של רגש, של חוויה ומחשבה.