עקבות ימים שעוד יבואו

בלב יצירות הקולנוע הישראליות בנות זמננו נמצאת התמודדות עם טראומות מן העבר; יצירות אלה חופרות כמו ססמוגרף רגיש אל תוך זיכרונותיה של החברה הישראלית ומעלות את מה שהיא השכיחה והשתיקה. הן עושות זאת בשפה פוסט־טראומטית מקוטעת, שאינה מתארת את הדברים במלואם, אלא מעלה חלקי סיפור שמוסתרים מאחורי תחפושות שונות.מחברי ספר זה מנסים ללכת בעקבות הזיכרון הישראלי, לגלות אותו בקולנוע הישראלי העכשווי ולחשוף עד כמה הוא מושפע מן הטראומות שחווינו כעם וכחברה. המחברים מבקשים להבין את ההיסטוריה מתוך הטראומה ולאתר את הפצעים הזועקים מתוך הזיכרון של החברה הישראלית ושל הקולנוע שלה.עוד הם מבקשים להראות כי דווקא השפה הפוסט־טראומטית המרוסקת והקטועה, המחזירה אל ההווה מראות וחוויות שלא עוכלו בתודעה ולא עובדו, היא שמוליכה את הסרטים אל העבר החבוי ומאפשרת התמודדות אתו. שפה זו אף עשויה להוביל להבנת העיוורון לטראומה של ה"אחר" ובתוך כך להבנת הטראומה של עצמנו, כקרבנות וכמעוולים כאחד.