פה

שירתהּ של משוררת זו בספרהּ החדש, השני במספר בעל השם הקצר "פֹּה", היא שירה מקורית וייחודית ביותר, הייתי אומר, ממש קול אחֵר של משוררת היא רְעוּתֵהּ, שפירושו בארמית רצונו. זוכרים למשל מתוך הטקסט הקאנוני "קדיש יתום" שכמעט כל אדם אומר בנסיבות מצערות של חייו: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, שפירושו: בעולם שברא כרצונו. רוצה לומר, רְעוּתֵהּ פירושו רצונו.

לא סתם אני מתעכב על שמה של המשוררת הייחודית הזאת, כי היא מין שילוב נדיר, כמו ציפור נדירה שהיא מעין הכלָאָה, בין שירה רליגיוזית ושירה קונספּטואלית, רוצה לומר, מצד אחד שירה אמונית רוחנית, ומן הצד האחֵר שירה קונקרטית מאוד, שירת הנוף הספציפי ושירת החפצים המושמים לעִתים ממש-ממש בגובה האדם כדי לדון בגורל הנוף והאדם. הכול שווה שיר, אפילו כיסאות שבורים בבית הכנסת. איזה יופי!

אך אל תטעו חלילה בשירתהּ של רעותהּ ובה עצמה. עולמהּ האמנותי רחב ביותר ומתרחב והולך מעֵבר לבת השיר אֶל האמנות הפלסטית והאמנות החזותית וכן המגרש האמוני שלה הוא רחב ביותר. הוא עוסק באהבה העמוקה ובאכזבה ממנה, במצב החברתי מתוך פרספקטיבה של עומק, בעולם המוסיקה המנעדי והמהדהד בנפש, וכן גם במגע בין הדתות ויכולת ההשראה מדתות אחרות. ראו למשל את השיר היפה הזה שלה הנועל את הספר, שאינו נושא שֵׁם ויש בו משום הנחמה:

בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת בִּרְחוֹב שִׁילֹה, פָּגַשְׁתִּי בִּשְׁנֵי כִּסְאוֹת
הָאֶחָד לְלֹא מִשְׁעֶנֶת, הַשֵּׁנִי לְלֹא מוֹשָׁב
לְתֻמִּי הִרְהַרְתִּי, הֲרֵי יָכְלוּ הֵם לְהִתְאַחֵד לְאֶחָד
וְזֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ לְהַשְׁעִין גַּבֵּינוּ עַל מִשְׁעָן פָּעוּר
כְּדֵי שֶׁלֹּא נִתְיַשֵּׁב עַל הַמְּאוּם
וּבְסָמוּךְ לְנָכוּת הַחֹמֶר
תְּפַלֵּל הָרוּחַ לְחַדֵּשׁ תִּקּוּנֶיהָ
לְרַפֵּד מוֹשָׁבִים, בַּחֲסָדֶיהָ
תַּתִּיר אוֹתָנוּ אֶל מִנְחַת הַחִסָּרוֹן
מִשְׁעָנוֹת יְסַעֲדוּנוּ בְּצֵאתֵנוּ וּבְבוֹאֵנוּ
וַאֲפִלּוּ נִתְיַשֵּׁב בִּשְׁאֵרִית הַשָּׁבוּר
נַשְׁעִין יְהָבֵנוּ עַל הֶבֶל
וַאֲפִלּוּ
יְסִיטֶנּוּ הַפָּגוּם
לַפֶּתַח - נִהְיֶה שְׁלֵמִים

רן יגיל – מבקר, עורך, סופר ומו"ל