פרס ישראל הפוליטיקה מאחורי התהילה

משחר ההיסטוריה החלה החברה – כמדינה או באמצעות ארגונים – להעניק פרסים או להשתמש בדרכי הכרה אחרות כדי לציין, תחילה מנצחים בתחרויות ספורט ומאוחר יותר גם בעלי הישגים בשטחים אחרים. זאת כדי לבדל אותם ולציין את הישגיה של החברה בטיפוח קבוצה מובילה, וכדי שישמשו מודל חיקוי לאחרים שילכו בדרכם ויעצימו בכך את המערכת כולה. מדינת ישראל הצעירה לא הייתה שונה במובן זה, ושר החינוך דאז, בן-ציון דינור, בשיתוף פעולה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יסדו עוד בשנותיה הראשונות של המדינה את פרס ישראל, המחולק במספר שטחים, שחלקם מאפיינים את ההיסטוריה ואת התרבות היהודית לדורותיה ואת התחדשותה במדינת ישראל.ד"ר אור ברק שופכת לראשונה אור על ההיסטוריה המורכבת של פרס זה, המוענק כמעט שבעה עשורים, מנתחת ופורסת אותה באיזמל מנתחים חד לכל מרכיביה – התוכניים והטקסיים, תוך שהיא משאירה לקורא לפרש את העובדות כרצונו. ומה הן העובדות? ברור כי הפרס השיג את עיקר מטרתו, וההישגים שעליהם הוענק, יחד עם הזוכים, מהווים בבואה נאמנה להצלחתה הרוחנית והכלכלית של מדינת ישראל. עובדה נוספת היא כי מעצם היות המדינה מעניקת הפרס, ברור – אם כי לא מובן מאליו – כי לבחירת המועמדים נכנסים גם שיקולים שאינם בהכרח רק כאלו המביאים בחשבון מצוינות אישית והישגים בולטים. בעוד שבמדעים המדויקים מעטים חילוקי הדעות בדבר ההישגים שעליהם מוענק הפרס והזוכה עצמו כמי שאחראי להם, הרי שבתחומי האמנות והספרות, ובמיוחד בתחום מפעל החיים – הוויכוחים, בעיקר בשנים האחרונות, מרקיעי שחקים. השקפתו הפוליטית של המועמד (או הזוכה), בין שהיא מתבטאת ביצירתו ובין שהיא מובעת מחוצה לה, הפכה למושא של ויכוח ציבורי ער ולעתים סוער, ויכוח שגולש לעתים למליאת הכנסת ולאולמות בית המשפט העליון. הדבר נכון במיוחד באשר לפרס על מפעל חיים, שבו תפקיד שר החינוך בבחירת המועמדים מכריע יותר מאשר בתחומים האחרים, שבהם הוועדה המקצועית חוצצת בין השניים. האם טוב שכך הם פני הדברים? הכול בעיני המתבונן כמובן. דבר אחד ברור: כניסתם של שיקולים שאינם ממין המצוינות וההישגים הבולטים השאירה מחוץ למעגל הזוכים יוצרים חשובים שתרומתם לתרבות הישראלית והעולמית בולטת. זו ללא ספק פגיעה בכבוד הפרס. את כל אלו מציגה ד"ר ברק במדויק, תוך נאמנות מדעית לעובדות ההיסטוריות, ומשאירה כאמור את השיפוט עליהן לקורא. אין ספק כי הפרס, ועתה סיכום הביניים שלו, מצטרפים אל הנדבכים החשובים של ההיסטוריה היהודית והישראלית, זו עתיקת היומין וזו המתהווה.   אהרן צ´חנובר, הפקולטה לרפואה, הטכניון