צווחת עדן

פי תהום

 יָדַי הוֹלְכוֹת וּמַזְקִינוֹת,

תְּלוּשׁוֹת מִקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירוֹת עֲלֵיהֶן,

כְּאִלּוּ יָכְלוּ לִחְיוֹת רַק בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁשּׁוּם קֶרֶן אוֹר לֹא מַבְלִיטָה אֶת הַחֲרִיצִים בָּעוֹר.

בַּלַּיְלָה אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה,

בַּיּוֹם אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל פִּי תְּהוֹם

וְכָל דָּבָר יָכוֹל לִהְיוֹת נָכוֹן וְלֹא.

 צווחת עדן, ספר שיריה של מאיה מנדלוביץ' נברא על פי תהום. זהו ספר שעומד על הקצה, על הסף, נאחז בהכרה המרעישה אודות חיינו - באחרית או בראשית - עומד על מפתן הולדת או חורבן; ספר שמוליך את השפה מתוך השבר של ה-7 באוקטובר אל ניצני האור. "תהילים כרע ברך", כותבת מאיה, "עיני הארץ כבו"... ומנגד: "יש שובל לאורך החוף הגומע את הגלים".

שירתה של מנדלוביץ' מורכבת מאוד. היא מדברת במלוא הכנות על אהבה, על פצע ילדוּת, על הורות, טבע, עולם – תוך ניסיון לחתור ולאחוז בחומק ("זה אתה או דמיוני / המשתקף במראות אינסוף של רוחי / כשאני שוקעת באהבתי אליך?") ובבלתי ניתן לתיאור ("אני חושבת שאלוהים מדבר אלינו דרך אנשים / מדומם משיב את פניו / לעולם בין מיתרי הנגע האניגמטי / נשב דוממים") – כל זאת, בלשון עשירה, חושנית, רבוּדת אמת.

באופן יוצא דופן מוציאה לאור מאיה מנדלוביץ' במקביל את שני ספרי שיריה הראשונים – צווחת עדן ובאמצע הלילה, בקרקעיתו – המאירים את פניה של המשוררת, פנים המפוצלים בין אור לעלטה, ומעמידים דיוקן מרתק של משוררת נפלאה, רגישה עד קצה, העומדת בכוח ספרותי רב.

יקיר בן-משה