צל של נימפה

הוראות לילד המוכה
לִשְׁתֹּק, לֹא לְהַרְעִישׁ, חָשׁוּב מְאוֹד לֹא לְהִשָּׁבֵר.
לְדַבֵּר בְּצוּרָה עֲקִיפָה, לֹא לְתַכְנֵן תָּכְנִיּוֹת לַזְּמַן הַקָּרוֹב.
לְהִתְקַפֵּל אִם מִישֶׁהוּ מַרְאֶה שִׁנַּיִם. לֹא לִתְקֹף חֲזָרָה, זֶה רַע, זֶה רַע.
לְהַשְׁלִים, לֹא לִכְעֹס, לֹא לְהַפְרִיעַ, לֹא לְדַבֵּר.
לְנַגֵּן בְּשֶׁקֶט, לֹא תֻּפִּים, עָדִיף קְסִילוֹפוֹן, הוּא נִשְׁמָע מָתוֹק.
לֹא לְגַדֵּל חַיּוֹת, נְבִיחָה דּוֹמָה לִצְעָקָה, לְחַכּוֹת, לֹא לִהְיוֹת רִאשׁוֹן, לֹא אַחֲרוֹן,
אַחֲרוֹן לֹא מַסְפִּיק לִבְרֹחַ.

בספר שיריו הראשון חושף שרון קשרו באומץ פיוטי עולם רגשי
של ילדות אפלה. בהנף פנטסטי, כמעוף כנף של נימפה, הוא
מתמודד עם השד המלווה אותו, נמצא מעליו מתחתיו ובתוכו,
לוחש על אוזנו. כשמטלטלת אותו חשיפת שקר הקיום הזוגי-
נורמטיבי שלו, קשרו ממשיך לגילוי אפשרויות למימוש עצמי
וכמיהה לקשר ולאינטימיות.

ענבל אשל כהנסקי (2022)