צעקה הפוכה

צעקה הפוכה מאת סלין אסייג הוא רומן ביכורים נועז שמאיר משפחה אחת, בית אחד ועיר אחת – בת ים של שנות השבעים והשמונים באופן מפוכח ואכזרי.  הוא מסופר בנשימות קצרות, בעברית מחוספסת ועדינה, בעלת אמינות ועוצמה חריגה, ובסגנון שהוא דיווחי לפרקים. העלילה בנויה טלאים-טלאים ונעה ברחובות ילדותה של המספרת ובמרחבי הזיכרון והתודעה שלה. הילדה-אישה מבחינה בניכור בין ההורים, בגעגועים של האם למצרים של שנות ילדותה ובכל משוגעי השכונה המסתובבים ברחובות מזינים את פחדיה ואת סקרנותה. היא מדמיינת כיצד תברח מן הבית עם אחיה האהוב ובכך תגאל את עצמה מן העתיד הצפוי לה. ההפלגות מן המציאות המיידית אל עבר אופקים מדומינים של אפשרויות עתידיות, מסייעות לה להדוף מעליה את חוקי העולם ולפעור בתוכו מרחב יצירתי של חיפוש עצמי ושל חופש.  "אמא אומרת לי שאסור לבכות במקלחת. גם במיטה אסור והכי גרוע לפני שנרדמים. מי שבוכה במיטה לפני שהוא נרדם יקום בבוקר והפנים שלו יהיו עקומות. כשלא הצלחתי לא לבכות ניסיתי לא לישון, אבל נרדמתי והייתי מתעוררת ורצה למראה לבדוק שאני לא עקומה בפנים. חיפשתי אנשים עם פנים עקומות. כשאמרתי לאמא שלא ראיתי אף אחד כזה היא אמרה שהאנשים האלה מתביישים ולא יוצאים מהבתים שלהם. בעיקר חיפשתי בבתים חדשים, כאלה שהייתי בהם בפעם הראשונה. אני בטוחה שבבית של מרינה היה מישהו כזה בחדר הסגור שהיא לא נתנה לי לפתוח".