צערם של מינים נכחדים

יִגְאָל עָמִיר רָצַח אֶת
רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה יִצְחָק רַבִּין
וְנִדּוֹן לְמַאֲסַר עוֹלָם וְעוֹד
שֵׁשׁ שָׁנִים עַל פְּצִיעַת מְאַבְטֵחַ
וְעוֹד שְׁמוֹנֶה שָׁנִים
עַל קְשִׁירַת קֶשֶׁר לְרֶצַח

וּמֵאָז אֲנַחְנוּ כְּלוּאִים בְּיַחַד
אִתּוֹ בָּאָרֶץ שֶׁהִבְטִיחַ לָנוּ


לכאורה שם ספר שיריו החדש של המשורר והצייר דודו פלמה "צערם של מינים נכחדים" מעיד על עצמו. אתה מצפה כי המשורר המחאתי, איש השמאל, יצטנף בפינתו ויָצֵר על מר גורלו בתוך סביבה עוינת פוליטית ותרבותית, בעיקר אחרי שבעה באוקטובר וכל הנורא שבא אחרֵי. יש בהחלט שירים כאלה כאן בקובץ וחלקם אף הולך תמיד, כמו אצל פלמה, אל השואה ומוראותיה, שיש לה חלק בעיצוב תודעתו האישית והאמנותית, אלא שאני בפועל כקורא איני מקבל את זה. פלמה במהותו ובמיהותו נותר משורר מחאה רגיש, חד ומבריק, גם בשיריו המיואשים מן המצב. הוא מקורי, הוא חזותי במילותיו, הייתי אומר אפילו פלסטי. השירים לא מפסיקים לייצר תמונת מצב, והציורים המתכתבים איתם מחיים אותם ביתר שאת. הקו האישי הייחודי לו נראה בהם לכל עין. זה ספר שהוא חגיגה לעיניים הקוראות והצופות, והמחאה הגלויה כאן עולה אף יותר מאשר בשני ספריו הקודמים: "כשהגענו מן הים", ו"אין לה מנוחה אפילו בקבר", שראו אור גם הם בהוצאת עמדה.

רן יגיל – מבקר, סופר עורך ומו"ל הוצאת עמדה