קברט חירייה

בשעות הערב של אחד הימים בשבוע, שמתגלגלות ללילה ומתמשכות עד שמנץ הבוקר, מתכנסים במחסן קירור לבשר, שהפך לאולם אירועים לעת מצוא, גברים ונשים, וגם ילד, ואחד, אליהו, שלא ברור מהו.
כמו בדקמרון של בוקצ'יו באיטליה של המאה הארבע־עשרה, גם בקברט חירייה של עירית דנקנר־קאופמן בישראל של היום, האורחים בורחים ממגֵפה המשתוללת בחוץ, ומערטלים את עצמם בסיפורים כאילו לא יהיה מחר. ואמנם, בשני הספרים מתברר כי המקלט אינו מפלט והאורב יושב בחדר.
האורחים בקברט חירייה מייצגים חתך רחב למדי של החברה הישראלית: מנכ"לית מפעל לשינוע זבל ברחבי העולם. בעלה, פרופסור לאסלאם שעושה את הונו מהרצאות על הטרור האסלאמי. ילדם, שנפגע קשה בתאונת דרכים והוריו מאשפזים אותו במוסד, שם מתעללים בו. קבוצת גברים, חברים מהצבא, ביניהם סדרן מוניות, קומבינטור בוטה וגס רוח, אך גם מי שיישאר עם הילד הנכה. ואליהו, שיושב ורושם, ועורבים, המגיעים משום מקום, רואים הכול ונוקמים.
קברט חירייה הוא אחד הטקסטים הישראליים החזקים, החריפים והאמיצים שקראתי. זוהי אספקלריה ספרותית מלוטשת של המציאות שלנו, אין בה ולו שמץ של זיוף או התחנפות, ומשום כך היא נכנסת ללב ומחוללת מסע של תהיות ומחשבות.
יגאל שוורץ