קץ האחווה הנשית

"בוקר אחד בשנת 1802  עשתה ג´יין אוסטן מעשה אמיץ להפליא. היא ביטלה את אירוסיה. ערב קודם לכן היא נענתה להצעת הנישואים של בחור צעיר ועשיר בשם האריס ביג-ויתר. היא היתה בת 27, וסיכוייה לקבל הצעה נוספת היו קלושים; לא היתה לה שום הכנסה עצמאית. באותו יום חורפי ובאופן מודע למדי שללה מעצמה כל מה שהעניק לנשים או מעמד וביטחון, דהיינו נישואים וילדים." כך נפתח הספר המרתק שאתן אוחזות בידיכן.הפער בין המינים הולך ונסגר. בימינו, לראשונה בהיסטוריה, עשרות מיליוני נשים לובשות שמלות-מחויטות ומבלות את רוב זמנן סביב שולחני ישיבות ולא חגורות בסינר במטבח. אלה הן נשים מקצועניות, שאפתניות ומשכילות, המנהלות אורח חיים קרייריסטי במובהק שבעבר היה שמור לגברים בלבד.הן עובדות יותר ומתחתנות פחות; והן מייצגות סוג מיוחד של נשים עובדות - כאלה שאינן מחתימות שעון נוכחות אלא מפיקות תחושת ערך ﬠצמי והנאה מכישוריהן המקצועיים ומשפיעות בפועל על תהליכי קבלת ההחלטות.אבל בד בבד עם התכווצות הפער בין גברים לנשים, בתוך קבוצת הנשים עצמה מתרחש תהליך הפוך של התנכרות: על כל אישה מצליחה ישנן ארבע נשים שממשיכות לעבוד במשרות נשיות מסורתיות. בקץ האחווה הנשית מראה אליסון וולף כיצד דווקא הפמיניזם הוא־הוא שיצר עולם שוויוני פחות.ספרה מרתק ומעורר מחשבה, שכן הוא מטיל ספק ברבות מן הסברות הרווחות לגבי מצבן של נשים בימינו.