שירת געגועים אל ים קדום

הָאָסִיר שֶׁבְּתוֹכִי מִזְדַּקֵּף,
זִיק חֹפֶשׁ נִפְרָע בְּעֵינָיו;
אֵי שָׁם בַּמֶּרְחָק
הֵחֵל לִפְרֹחַ הָרֹתֶם.

צריך לחיות באינטימיות של ממש עם הסביבה המדברית כדי להיות מושפע כך מן העובדה שלרותם, שיח בלתי מרשים בעליל, יש שעת עדנה. האדם המודרני, גם אם בחר לחיות בקרבת טבע ראשוני וגם אם הוא אוהב אותו וער לתופעותיו, איננו חופשי להיות בקשר מתמיד אתו, איננו חפשי להיות כמוהו. לירון גרייף תופס את המצב הזה כמאסר, ומנקודת מוצא זו הוא כותב שירה אקופואטית במיטבה. הקשר העמוק שלו אל הטבע מאפשר לו להתבונן בו בעדינות ובעומק, ולשזור את הסמליות הפשוטה שלו בשירים המהדהדים גם את המורכבות האנושית.
גרייף חי עם משפחתו במושב חצבה, בלב הערבה ומול הרי אדום. עם זאת, בשל עיסוקו המקצועי הוא נמצא שעות ארוכות על הכבישים ובערים. כך יוצא שהוא חי את השניוּת של חבר בוגר בחברת האדם, שהוא גם "ילד טבע"; הוא חי את השניוּת של האגו החברתי-התחרותי ושל חיים המבטאים עצמי אקולוגי שיתופי והזדהותי. חיים אלה מפותחים כל כך אצל גרייף, שפריחת הרותם אי שם בנקיקים מסוגלת לפרוץ את הכלא החברתי ולהשיבו אל הפרוע והפראי, אל הבר. שירי ספרו שירת געגועים אל ים קדום, הזוכה בפרס כליל לאקופואטיקה 2024, מקרבים גם את קוראיו לחוויה זו.