שלג דומם גם בסערה

אני מחליק קדימה ונופל על הצלעות, כלוב ציפור הנשמה נחבט, סורגיו סופגים מהלומה, התנועה ושווי המשקל עוד לא חזרו להיטמע בגוף. אך את זעזוע הכאב הוא זוכר כהוגן. נדמה לי שאני שומע את אחי צוחק, "אמרתי לך." מגובה הקרקע המצוקים המושלגים שצמרתם בתולה מהדהדים את הקביעה שאתרי האלפים נראים אותו דבר, ומה כל כך מנקה את הראש, העולם האמתי פרוש כולו בספרייה, במה שאנשים מתאמצים להגות, ולא במהירות, בכוח, בקואורדינציה. זו הכמות שירדה לנו בתורשה, אני ואחי מתאזנים, הוא נפתח אל העולם, אני נסגר מפניו. איך להגדיר את שלג דומם גם בסערה? אוטוביוגרפיה מינורית? ממואר בדיוני? זוהי לכאורה מערכת סיפורים המלווה את גיבורה האחד על פי כרונולוגיה: מילד קטן המשקיף על אירוסיה של אחותו, דרך נער המתכונן לפרשת בר המצווה וחייל העולה על מטען בשדה הקרב, ועד גבר העובד בבית חולים ומתמודד עם זקנתם של הוריו. אבל הספר מתנגד למהלך הזה ומתנייד בפראות ובמתח בין חללי הזמן הריקים והלא מסופרים, ובין הבדיוני, האוטוביוגרפי, הריאליסטי, הגרוטסקי, הממשי והלירי. חייו של המספר פושטים ולובשים צורה, כמו גם מערכות היחסים שלו עם חבריו, בני ובנות משפחתו ואהבותיו השונות. ונדמה, שדווקא מתוך הדמיון וההבדלים התהומיים שבינו ובין מושאיו, ממרחקי ההתבוננות המשתנים – גם הרגשיים – המתקיימים בסיפוריו, ומתוך הקפיצות – נרקם אט אט חוט עדין, תודעתי ועלילתי, וזהותו וקולו של המספר מתגבשים דרכו בעוצמה.