תימלא הבאר מים חיים

שקלתי לחיות

שָׁקַלְתִּי לִחְיוֹת עַד צָהֳרֵי הַיּוֹם
שֶׁמָּא אֶמָּצֵא מוֹשֶׁכֶת אֶת לִפְנוֹת הָעֶרֶב
מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו.

לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים שָׁנִים שֶׁל חַיִּים
עֲדַיִן מְעִיקוֹת עָלַי עוֹנוֹת הַמַּעֲבָר.



שיריה של מכבית עמית הנם נגיעה רוטטת בחיים. נגיעה בנפש. בבית. באהוביה. הבאר, שלעתים מתגלה כאפלה וריקה, מתמלאת במים חיים כל עוד השירה מתקיימת. משיר לשיר נפרש בפני הקוראים והקוראות עולם רגיש ונגיש של אישה שמתבוננת במציאות המורכבת, על כל רבדיה, ומבקשת לצקת בה טעם; להתפיח את בצק היומיום, לרדד ולאפות, להתמלא בניחוח הלחם ולהגישו באהבה.
לילך גליל