תמיד רציתי בת

"אימא, אני רוצה להסתפר", היא אומרת לי. על מה היא מדברת, לא הצלחתי להבין. מאיפה זה הגיע פתאום? לספר את שיערה הבלונדיני, הארוך והגולש, שמספריים לא נגעו בו מאז שנולדה. הרי היא מעולם לא רצתה להסתפר. ככה זה התחיל, פתאום, סתם כך, באמצע החיים שלי.שלי, אבל לא שלה, כי אלו לא היו החיים שלה, היא רצתה, ללכת עם האמת ואני נסחפתי בזרם החזק, צמודה חזק־חזק להחלטות, שגוררות אותי לשינוי. התנפץ לי החלום, מרעיד את עולמי, ולירון הופך/ת לנגד עיני לנער יפה תואר. והנער הזה מלמד אותי המון, יותר ממה שיכולתילדמיין. על נחישות, על תקווה, על קווים שאסור סתם כך ליישר רק כדי שיתאימו למה שמקובל ולמה שאומרים, ועל כך שבחירה היא זכות באותה מידה שהיא גם חובה.עופרית מצס בת 47 , משמשת סייעת רפואית ומאפרת מקצועית. היא אם לליעד וללירון, בן שנולד בגוף של בת, שבגיל שש־עשרה הגיע והפךאת עולמה, טלטל אותו מצד לצד, עד שהגיעו לצד האחר, האמיתי יותר, הבטוח יותר, המוגשם.את התהליך עברה עופרית באומץ ובאהבה של אימא, יד ביד עם לירון, על כל הטלטלות והדמעות שבדרך. הם משפחה מקבלת, שלמדה רבות ובאה לשתף.