תשוקה ומוות

קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה חידתית הצעירה ממנו בשנים רבות. באופן מסתורי-כמעט מושכת האישה את הבמאי לביתה, ושם, על אחד הקירות, נגלית לו תמונת אישה. האישה מוכרת לו.
תמונת האישה שעל הקיר היא המפתח לסיפור כולו, אבל היא טומנת בחובה תמונה נוספת – תמונתו של הבמאי עצמו, שהייתה תלויה על קיר אחר בבית אחר.
אט-אט פורשת האישה הצעירה את הסיפור, סיפור הקשור בעברו של הבמאי ובלילה סוחף אחד, בג'יפ צבאי. הסיפור, שהודחק בזיכרונו של הבמאי, ורק עתה הוא שב ועולה, מקבל חיים חדשים בשעה שהוא מסופר מפיה של האישה הצעירה. בדיאלוג הזהיר שנרקם בין השניים, כשיחה הנעה בין שתיקה לדיבור, עולות שאלות על חיים שכבר נחוו ועל כאלה שעוד אפשר לחיותם, על כתיבת הסיפורים של חיינו.

זהו סיפור על תשוקה ועל מוות, סיפור שכמו מבקש לא להיקבר עם המתים. כדברי הסופר האמריקני ויליאם פוקנר בספרו "רקוויאם לנזירה": "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר."

צביקה ניר הוא סופר ומשורר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. ספריו הקודמים: "אלוהי התשוקות הבוערות", "אמת", "אוטהון", "זמן הלב", "היד שהוציאה אותי להורג" (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד).